פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      באה בגאווה

      יתרונו היחיד של "אני משם", הסרט התיעודי על יהודית רביץ, הוא שהוא אכזבה לא רק לאנשים שמתעניינים בתרבות אלא גם לכל עסקני ההומוסקסואליות למיניהם

      במדד האאוטינג שתרכיב מתישהו הדיקטטורה העוסקת בנושא, יהודית רביץ תזכה לציון מינוס 4 עם נזיפה בתיק האישי. בכישרונה הלא בלתי מבוטל לא לדבר על כלום באופן מפורש, לא רק שרביץ לא חשפה בסרט התיעודי דבר אודות זוגיותה עם נעמי קניוק אלא באמצעות הבמאית סיון ארבל היא גם הפכה את נושא המגדר למה שהוא צריך להיות: משעמם, טריוויאלי, פסיק באחת הקריירות המרתקות שהיו במוזיקה הישראלית, אנקדוטה לצבועים שממילא לא מתעניינים באמנות או בתרבות.

      מי שבכל זאת חיפש את התשובה לשאלה "מיהי יהודית רביץ?", וכמובן מדוע היא מצולמת לסדרה המתעדת "גיבורי תרבות", קיבל ב"אני משם" (שם הסרט) בעיקר קטעים ביתיים מצוינים ועשרות רגעים מתים שמראים שחייה של אחת הזמרות המצליחות בישראל הם אפורים להפליא, כלומר בדיוק כמו שרביץ רצתה שתדמיינו אותם.

      על פי הסרט, למשל, אין לרביץ חיי חברה או אינטראקציה עם איש מלבד משפחתה הגרעינית – בתה המאומצת וכמובן, קניוק. ועד כמה שמדובר ביחסים עם האחרונה, אלמלא כל ההייפ התקשורתי קשה היה להבין מהסרט שמדובר בבת זוג ולא בסתם חברה. יתרה מזאת, אפילו המפגש עם הזמרת סיון טלמור, שמבקשת מרביץ הכוונה מקצועית ואילו האחרונה מנפנפת אותה באלגנטיות, נראה כל כך מאולץ, מגושם ומביך, שקשה להאמין שהיה נראה כך אלמלא נוכחותה של המצלמות. במילים אחרות, מצלמתה של ארבל הצליחה להוציא את רביץ, לאורך רב הסרט, כרובוט ולא כבן אדם. לכן, אפשר להבין מדוע היה צורך לעורר סערה קטנה סביב נטייתה המינית. בלעדיה - פשוט לא היה שום עניין בסרט.

      יהודית רביץ בסדרה "גיבורי תרבות – באה מאהבה" (יח"צ , ניר סגל)
      לפחות הצליחה להפוך את נושא המגדר למה שהוא צריך להיות: משעמם. מתוך "אני משם" (צילום: ניר סגל)

      יחד עם זאת, צריך להפריד בין רביץ של תל אביב ליהודית של באר שבע, המקום בו נולדה וגדלה. שם, כשהיא נפגשת עם אמה ואחיה – האיש שלמעשה מעריצי רביץ חייבים לו את הקריירה שלה – מצליחה הזמרת להסביר סוף סוף ולהיפתח, לדבר על קשיי ילדותה ועל תחושות האשמה שהיא חשה נוכח העובדה שהיא הצליחה ואחיה לא. אלו רגעים חזקים בדיוק מהסיבה שרביץ היא מרואיינת גרועה: היא נדרשת לתנועות ידיים כדי להסביר את מה שאינה יכולה להגיד וחוזרת למוזיקה, ל"נעמיד פני יתומים" הנפלא, כדי לנמק את תחושת חוסר השייכות שלה למקום ממנו באה. הסצנות האלו, המעטות מדי, הן ככל הנראה הכי רחוק שהיוצרת המסוגרת תאפשר למצלמות לחדור, בהנחה הסבירה שלא תסיים כמו אסי דיין.

      אז מה בעצם המסקנה של המיני-סערה שקמה בטרם הוקרן הסרט שבסופו של דבר התגלה כחלבי למדי? (מרוב סערה, ערוץ 8 סירב להוציא עותקי פרומו לתקשורת עבור צפייה מוקדמת, כנהוג). ראשית, אם אין לך מה להגיד למצלמות עדיף שתשתוק. אחרת, המצלמות או התקשורת ימצאו דרך לומר בדיוק את מה שלא רצית. שנית, המגמה המבורכת של יוצרים דוקומנטריים מוכשרים לתעד את תרבות הפופ הישראלית עדיין מבולבלת למדי. האם מדובר בסרטים שאמורים לחדור לאותו חדר מיטות אסור או שמא לנתח דמות תרבותית באמצעות פועלה? האם מדובר בטיפול פסיכולוגי מול מצלמה עם הפוגות לצילומי רקע או שיש לחפש הקשר תרבותי רחב יותר? "אני משם" בחר במושא תיעוד קשה וזאת מבלי לדעת בעצם מה מעניין אותו ביהודית רביץ ומה הופך אותה לגיבורת תרבות. אלא אם כל העניין הוא "לסבית – כן או לא" ואז הוא פשוט משעמם.

      "אני משם", סרטה של סיון ארבל, מתוך הסדרה "גיבורי תרבות", ערוץ 8 (שידור חוזר: 8 בינואר, 20:35)