אחד האלמנטים הכי קלישאתיים בספרי מתח הוא שבדרך כלל יודעים שהם ספרי מתח רק לפי שמם. הרי קשה להתבלבל, נגיד, בטייטל כמו "סכנה ברורה ומיידית" או "זר במראה". לעומת זאת, כששמו של הספר הוא "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון", תסכימו איתי שלא תחשדו בשלב ראשון שמדובר בניסיון לפצח תעלומה.
"הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון" של יליד ברצלונה פאבלו טו?ס?ט (תרגום: אורית קרוגלנסקי) הוא עוד ספר מסדרת "ליברו" של "כתר", שהביאה השנה גם את "כך הפכתי לנזירה" של הארגנטינאי ססר איירה ו"המדונה של הרוצחים" המצוין של הקולומביאני פרננדו ואייחו. ספרו של טוסט, שראה אור לראשונה ב-2001, הפך לקאלט מיידי ברחבי אירופה, ולא קשה לנחש מדוע. ככה זה כשהגיבור, פאבלו מיראיס, הוא בטלן בן 35 שמסרב להתבגר ומכור לסמים, אלכוהול וזיונים מזדמנים ומלוכלכים, רצוי בתשלום. למיראיס יש אב תובעני ואח מוצלח, והוא, ככבשה השחורה של המשפחה, עושה כל פניית פרסה שהוא יכול מהדרך להצלחה. פאבלו לא מת על אחיו סבסטיאן, אותו הוא מכנה "הראשון במעלה" (אביו הוא "אדוני אבי" ואמו היא "גברתי אמי"), אבל אח זה אח, וכשסבסטיאן נעלם ביוני 1998 בנסיבות מוזרות, אין לפאבלו ברירה אלא לצאת לחקור. כאן, אתם יכולים לנחש, העסק מסתבך, וגיבורנו המחוק מאלכוהול ומפוצץ משורות קוק צריך להתמודד לא רק עם האנשים הבלתי נסבלים שבסביבתו, אלא גם ובעיקר עם עצמו.
טוסט לא בונה את העלילה על מטאפורות, וגם כשהוא עושה זאת, הוא מודע לכך שהחיים הם זיון שכל. החלומות שלו, שאיתם הוא פותח כמעט כל פרק, מעניינים אבל חסרי משמעות. ואם בזיונים עסקינן, הרי שכמו שהסיגר לפעמים הוא רק סיגר, גם הסקס הוא רק סקס ולא צריך יותר מזה. אין אישה בסביבתו, כולל רעייתו הפריג'ידית של אחיו, שפאבלו לא זומם עליה. אהבה, כפי שהוא מסביר ליזיזת נעוריו פינה, היא מושג שאותו לפחות, לא ירדוף אף פעם (עמוד 156): "היה לי כל כך קשה ללמוד לאהוב את עצמי, שאין לי שום חשק לחזור על המאמץ לטובת מישהו אחר". הלאה הרומנטיקה.
יותר כמו רוגלעך
לפאבלו יש תובנות מחכימות, אבל הן לא ממש מובילות אותו לשום מקום. רע? לא בהכרח, והנה לכם הסיבה שהספר הזה, שמורד בכל מוסכמה בעולם הגשמי של המילניום השלישי, הודפס בשלושים מהדורות: הוא פשוט מעדיף להתחמק מהמסובך ולברוח מהמורכב, מגיע תמיד לפיתרון הנוח ביותר נכון לאותו רגע, במקום לסבך את העניינים. לא שהוא חוסך בתיאוריות בשקל, אבל לפחות הוא מודע לתג המחיר שלהן. כשפאבלו לא מחפש את הזונה הקרובה למקום מגוריו, הוא עסוק בדיאלוגים שעל פניהם מבריקים, אולם בפועל הם לא יותר מבלבול מוח אחד גדול. למעשה, "קרואסון" נוקט בשיטת ההפוך-על-הפוך: לכאורה ספר מתח פילוסופי-רוחני שמתיימר להרחיב אופקים, בפועל מונולוג קומי שדוגל בקיבעון ובבטלנות, ותמיד מחזיר אותנו לנקודת המוצא.
שמונה שנים בלבד לאחר הוצאתו, דומה ש"קרואסון" מתקשה לעמוד במבחן הזמן דווקא כשהוא כן מנסה להדגיש את הקדמה. בימינו קצת קשה לקבל את המחשבה שמנוע החיפוש הפופולרי באינטרנט הוא "אלטה ויסטה", שהאקרים בני 13 הם גיבורי תרבות ושאנשים עדיין נכנסים לתוך צ'אטים רבי משתתפים. שלא לדבר על כך שהספר הושלם רגע לפני שספרד עברה באופן סופי ליורו, כך שגם הפזטות הרבות שפאבלו מפזר בעזרת כרטיס האשראי של אחיו (בתירוץ של "אם אני מחפש אחריו, מותר לי לתדלק את עצמי דרך הארנק שלו") נראות ארכאיות ובלתי רלוונטיות. מצד שני, מעטים הספרים שבהם תמצאו דיאלוגים שנונים כמו "שמעת על 'הקומדיה האלוהית'? בטח, אבל באזור שאני גר בו קשה לקלוט טלוויזיה" (עמוד 245).
בספר יש אלמנטים רבים מסרטיו של פדרו אלמודובר העלילה התלושה מהמציאות, העימותים הבלתי אפשריים והמיניות הדוחה והמיוזעת. כפועל יוצא, חסידיו של הבמאי המוערך עשויים לאמץ את "קרואסון" לחיקם בחום ואף לראות בו אורים ותומים, ואחרים יכולים לקרוא אותו כדי להעביר את הזמן. לאלה שמחפשים גם משמעות מעבר לאדי האלכוהול, זרמי השפיך ועשן הג'וינטים מומלץ פשוט להתרחק.