אין עם אין

על אף שהשנה הזאת לא היתה בדיוק כמו שאמינם תכנן שתהיה, הוא תמיד יוכל להתנחם בעובדה שהעשור – מה לעשות – בכיס הקטן שלו. אמינם הוא ללא ספק אחד המוזיקאים המובהקים שייזכרו כמגדירי העשור הראשון של המאה ה-21. אבל אמינם גם תמיד היה בחור קטנוני ואובססיבי. הוא לא מסתפק בתארים רוחביים, תמיד הוא רוצה עוד ועכשיו, מהטעם היחיד שפשוט בא לו – כמו ילד קטן. אז לאחר שאלבומו "Relapse" לא בדיוק שרף את החנויות ושיר בהשתתפותו בשם "Forever", שהופיע בפסקול של איזה סרט, הושמע ברדיו בתדירות שיא, אמינם תפר עוד שישה שירים והוציא את "Refill". מה לעשות, להישאר נקי עולה כסף. ואנשים אוהבים להוציא כסף בסוף השנה. כך קיבלנו את התעלול השיווקי הזה לאלבום לא רע בכלל עם עוד קצת משירי האימה החביבים על הראפר עם הבלונד.

אז כן, "Forever" הוא שיר רוצח. גם לאחר אינספור סיבובים עליו, הפזמון הזה של דרה ובעיקר הבית האחרון של אמינם (שמגיע אחרי אלו של דרייק, קנייה וליל ווין) עדיין פוגעים. ששת השירים הנותרים ב-"Refill", לעומת זאת, איך נאמר את זה בעדינות, לא ממש ישנו לכם את החיים. בגדול אמינם במצב רוח שטותי רוב הזמן, שזה אומר ביטים מגוחכים, פלואו רצחני ועוד סיפור מסויט שבסוף מצחיק אותך בפאנצ'ים על איך הוא הורג אנשים בשירים או במרתפים ונותן פתחון פה לשאר הקולות הפסיכוטיים שעדיין צווחים דרכו. לא קל להיות סאחי כשקוראים לך מארשל מאת'רס.

קודם כל צוחקים, גם כשסובלים. לשמוע את ד"ר דרה יושב על ביט בדאבל טיים זה דבר מצחיק. כבר יותר מעשרים שנה, כשדרה פותח את הפה בשיר אתה יודע שני דברים: שהנה מגיע הפלואו העצל והמצונן שלו ושמישהו אחר כתב לו את המלים. כאן הוא מנסה לשיר כמו זה שללא ספק חתום לו על הבית ב-"Hell Breaks Loose". זה מצחיק. לא בטוח שזה מה שדרה התכוון אליו, אבל זה נשמע מצחיק. בביט דרה כבר נשמע הרבה יותר טוב. הפסנתר הזה שממנו הוא מסרב להרפות, כינורות "פסיכו" שתמיד עובדים יופי עם הפיץ' הגבוה בקולו של אמינם ותופים שמנים יותר מהמפיק עצמו. בקיצור, עוד ביט של דרה שאמינם – התותח שהוא – הופך לחגיגה. זה והדאחקה של דרה כראפר, כמו שהוא אומר בעצמו ב-"D.R.E is on the loose".

עבור אמינם זה עוד יום במשרד. האווירה הזו גולשת גם לשיר הבא, "באפלו ביל", בו אמינם משווה את עצמו לפושט העורות מ"שתיקת הכבשים". את כל מה שג'ונתן דמי חסך מכם על המסך תוכלו לשמוע בפירוט יתר במילים של אמינם שממש יוצא מעורו כדי להוריד גרזן על כל שורה כאן. משירים כאלו אמינם עשה קריירה, קריירה כמו זו שהוא מספר עליה שוב בשיר "Elevator", בו הוא מתאר את עצמו כמי שגר בבית עם מעלית ומסתובב עם חלוק אדום ושוט ביד ומשפריץ דיסים לעברו של כל מי שאי פעם אמר משהו לא לעניין בכיוונו – כל זאת תוך כדי ירידה באותה מעלית למרתפי נפשו וחייו. ילד. עדיין. הביט גם הוא בהתאם עם אקורדיאון מפוחד באווירה של קרנבל של ווירדוז. לא רע בכלל.

בכלל, אווירת הרוצחים הסדרתיים יושבת טוב על אמינם, שכעת, אחרי "Music Box", ספק אם יש עוד טעם להגיד עוד משהו בכיוון הזה. מצד שני, בכל אלבום של אמינם יש איזה שיר או שניים שבהם הוא נכנס, בקלות מפחידה, למוחו של רוצח סדרתי כזה או אחר. על ביט של תיבת נגינה ובאסים אפלוליים של צוללת במצוקה, דרה ואמינם יצרו כאן את המיזנסצינה המוסיקלית המושלמת לאמינם כדי לתאר לנו מה בדיוק הוא היה עושה לה, לזאת היושבת כפותה מולו בעיניים פעורות, וגרוע מזה – למה. מעבר לכך, ללא ספק השיר הטוב ביותר זה ההוא עם דרייק. יש עוד אחד סתמי בחבילה ואת "Drop the Bomb on 'Em", השיר המסיים בו אמינם נותן סיבוב נוסף על פרסונת ה-"בא לי לדבר שטויות על המיקרופון וגם את זה אני עושה הכי טוב" שלו.

בסופו של דבר זה אותו הדבר מאותו הדבר. בדיוק כמו שהשם מרמז – "Refill", מושג מאד אמריקאי, השכיח במיוחד בעניינים של שתייה – קפה בעיקר. אצלנו בחומוסיות קוראים לזה "תוספת". עוד שליכטה ממה שהרגע אכלתם. לרוב זה ממש מיותר, לפרקים כשמדובר באדם רעב כמו אמינם זה יכול להיות עדיין טעים, אבל, רעבים ככל שתהיו, לא תוכלו להימלט מתחושת הקבס שמגיעה בסוף. אבל אל תדאגו, ממש עוד מעט יוצא "Relapse 2". עד אז זה יעבור.