פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שיטת המטבוחה

      מני מזוז החליט לתמוך בערעור על זיכויו של היוצר מוחמד בכרי ורני בלייר מזהיר אותו ואותנו מהסכנה שבאיום על החופש היצירתי בישראל

      תמיכתו של היועץ המשפטי לממשלה בערעור שהוגש לבית המשפט העליון על זיכויו של השחקן והיוצר מוחמד בכרי מדיבה והוצאת לשון הרע בסרטו "ג'נין ג'נין", תמוהה בעיניי. תמיכתו זו מזהה ספק ופגם בהחלטת בית המשפט המחוזי לזכות את היוצר מהאשמה זו, ובזאת מעלה שאלות קשות בדבר חופש הביטוי שניתן ליוצרים דוקומנטריים וליצירה הדוקומנטרית בישראל.

      זו אינה הפעם הראשונה שבעל כוח זה או אחר מניח את כל כובד משקלו על מנת לעצור מלשדר, לגנוז או לבטל יצירות תיעודיות שתפקידן לחשוף פנים אחרות או לבטא נקודת מבט שאינה לרוחו. זה קרה בסרטים "שביתה", של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר, "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל, ועכשיו זה קורה עם "ג'נין ג'נין" של בכרי.

      אני לא מוצא הבדל גדול בין הניסיון לתבוע לשון הרע מ"שיטת השקשוקה", לתמיכה בערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי בדבר "ג'נין ג'נין". שניהם פועלים מאותה נקודת מוצא ומאותה מטרה - חבלה ביכולת של יוצר יצירה אודיו-ויזואלית מלומר דברים קשים על אמת כואבת, ולא משנה באיזה תחום.

      תמיכתו של מזוז נובעת לטעמי מחוסר הבנה בסיסי, של מהות היצירה הדוקומנטרית והוא, כמו רבים אחרים, אינו מבדיל בינה ובין כתבה עיתונאית, שהרי כתבה עיתונאית תפקידה הוא לדווח על המציאות, יצירה תיעודית לעומתה, תפקידה לפרש את אותה המציאות.

      בדיוק כפי שעושה כל יוצר דרמה שיושב וכותב תסריט המפרש את נקודת מבטו על החיים, כך יוצר דוקומנטרי משתמש בחומרי גלם מהחיים כדי להביע את אותה נקודת מבט. יצירה דוקומנטרית היא מעין טור אישי של אמן שמנסה לזעוק את זעקתו. היא אינה מחויבת לאמת אבסולוטית (כאילו שגם ככה יש אחת כזאת). הדבר היחיד שהיא כן מחויבת לו הוא להתרשמות ולפרשנות של חווית היוצר עצמו.

      מוחמד בכרי הגיע עם מצלמה מספר ימים אחרי שנחרב הכפר ופגש את בני המקום שסיפרו לו ממצוקות ליבם וכאבם על האירוע הקשה. את עוצמת החוויה שחווה כערבי ישראלי הכואב את כאב בני עמו, הוא פירש ליצירה תיעודית צנועה ומטלטלת על גורלם של אנשים בעת מלחמה הנוחתת על ביתם.

      כשאדם מכובד ורב כוח כמו היועץ המשפטי לממשלה תומך בערעור שכזה הוא אינו מאיים על מוחמד בכרי לבדו. הוא מאיים על חופש הביטוי של כל יוצר ישראלי ולא משנה דתו עדתו או דעתו. זוהי הסכנה עליה אני מתריע.

      בתקופה בה נעשים מאמצים רבים לשקם את תעשיית הטלוויזיה בישראל; במציאות בה הערוץ הציבורי של המדינה גוסס; בימים בהם על הפרק עומדת הצלתו של ערוץ 10 מכישלונו; בהווה בו תוכן אודיו-ויזואלי הוא רלוונטי אך ורק אם הוא תלוי הון, תמוהה בעיניי הבחירה של היועץ המשפטי לתמוך בניסיון להשתיק דעת יוצר במקום להתגייס לייצובה של היצירה הישראלית המקורית בטלוויזיה וחיזוקה למען תאמר אמת. גם אם האמת עלולה להיות כואבת ומביכה.