הילד מהבית השכן

"שקלתי התאבדות ביני לבין עצמי, אך זה פשוט לא הסגנון שלי/ אז אולי רק אשחק אותה משועמם, אכיל בגופי ולא אשפוך את הדם".

במילים הללו נפתחת הבלדה האפלה “Shivers”, אותה כתב נער אוסטרלי צנום וחיוור בשם רולנד ס. הווארד בגיל 15 או 16 ללהקתו ה- Young Charlatans. ב-77' הוא עזב את הלהקה והצטרף ל- The Boys Next Door, שהקליטו את השיר מחדש, בביצוע הסולן הכריזמטי ניק קייב. הביצוע הזה הגיע ב-79' למקום הראשון במצעד האוסטרלי.

"צמרמורות" לנצח ייזכר בתור הלהיט הכי גדול של רולנד ס. הווארד, שנכנס מאוחר יותר גם לרפרטואר הסולו שלו. כבר לפני עשר שנים אמר הווארד שהוא מרגיש מוזר שתמיד שואלים אותו על השיר הזה. הוא כתב אותו כל כך מזמן שזה בכלל לא מרגיש לו כמו שיר שלו. כשהוא מנגן אותו הוא מרגיש כאילו הוא מבצע קאבר לשיר של מישהו אחר. הוא היה מעדיף שידברו איתו על חומרים חדשים יותר שלו. והיינו עושים את זה בשמחה, אלמלא היינו צריכים עכשיו לסכם סיכומים, שכן רולנד ס. הווארד מת מסרטן בכבד בגיל 50, יומיים לפני תחילת העשור החדש.

המוות של רולנד ס. הווארד, גיבור הגיטרה הכחוש, בעל עיני הדביבון המבוהל, העציב דור שלם של חובבי מוזיקה אלטרנטיבית. בשנות השמונים היה הווארד אחד הגיטריסטים הטובים, החשובים, הפוריים והמשפיעים ביותר בעולם הכהה והמעושן שהתקיים במקביל ל"עד פופ" (פעם הייתה הפרדה ברורה). התאבדות מעולם לא היה הסגנון של רולנד ס. הווארד – הוא העדיף לתעל את השדים שלו לתוך המוזיקה. וכפי שהעיד חברו הותיק מיק הארווי (The Birthday Party, Crime and the City Solution, הזרעים הרעים), שהיה איתו בימיו האחרונים – הווארד לא רצה למות. הייתה עוד הרבה מוזיקה רדופה שהוא רצה ליצור.

כמו שכל מעריץ של ניק קייב יודע, The Boys Next Door שינו את שמם ל-The Birthday Party, היגרו לאירופה (בהתחלה ללונדון ואחר כך לברלין) ונעשו להקת הפוסט-פאנק האוסטרלית הגדולה ביותר, שלא לומר היצוא המרגש ביותר של אוסטרליה, עד קיילי מינוג. רולנד ס. הווארד היה אחראי לסאונד הדיסטורשן ולמתקפת הפידבק האגרסיבית שהפכה את ה-Birthday Party למה שהיא. גם אחרי פירוקה, ב-83', המשיך הווארד לככב בתור אחת הדמויות המרכזיות בסצינה האלטרנטיבית של ברלין באייטיז, בה שיתפו פעולה מוזיקאים אמריקאים, בריטיים ואוסטרליים עם מוזיקאים מקומיים.

שלוש להקות קמו על חורבות ה-Birthday Party: ניק קייב והזרעים הרעים, Crime and the City Solution ו- These Immortal Souls. רולנד ס. הווארד היה חבר בשתיים מהן והתארח בשלישית. Crime and the City Solution הייתה להקתו של סיימון בוני והיא ידעה כמה גלגולים, בלוקיישנים שונים (אוסטרליה, לונדון וברלין). הווארד הצטרף ללהקה באירופה באמצע שנות השמונים, ביחד עם אחיו, הבסיסט הארי הווארד, ועם מיק הארווי. המתופף של ההרכב באותה תקופה היה Epic Soundtracks, אחיו הצעיר של ניקי סאדן (טרובדור הרוקנ'רול האחרון, שביקר בארץ לפני כמה שנים), שניגן יחד איתו ב-Swell Maps וב-Jacobites, ונפטר ב-97', כמעט עשור לפני סאדן.

ב-87' עזב הווארד את להקתו של בוני והקים בברלין את These Immortal Souls, שלמעשה היו שלושה פליטי Crime and the City Solution (הוא, אחיו ואפיק סאונדטראקס), אליהם צירפו את הקלידנית האוסטרלית ג'נביב מקגקין. הפעם הווארד היה הסולן, והלהקה ביצעה את שיריו. זו הייתה הנשמה בת האלמוות שלו.

כמו אצל כל מי שעבר טירונות ב-Birthday Party, גם המוזיקה שהווארד עשה כשבגר מעט, נהייתה רכה יותר ופחות אלימה, אך לא פחות מסויטת. גם הווארד פנה לבלוז אורבני שנשמע כאילו הוא בוקע מבר אפל בגיהנום, אך אצלו ביצבצה מתחתיה רגישות פופית מתוקה, עם פסנתר מסתחרר, שפתאום הופך את הסיוט לחלום שמימי. עובדה שהווארד בחר לעשות קאבר (באלבום הראשון של These Immortal Souls) דווקא ל "Hey! Little Child"ההרמוני של אלכס צ'ילטון (ביג סטאר).

בניגוד לניק קייב שאהב לספר סיפורים, רולנד ס. הווארד עשה מוזיקה אינטרוספקטיבית, וכשהוא התבונן פנימה הוא ראה בלגן של רגשות מורכבים, סותרים ולא חד משמעיים. המוזיקה של הווארד היא מוזיקת נשמה, בהנחה שהנשמה האנושית הרבה יותר רקובה ממה שהניחו אמני הסול השחורים.

These Immortal Souls הוציאו בסך הכל שני אלבומים - “Get Lost (Don’t Lie!)” ב-87', ו“I'm Never Gonna Die Again” ב-92' – והם מעולם לא זכו לפרסום ולהצלחה של הבד סידז, על אף שהיו להקה לא פחות טובה. אלבום הבכורה שלהם הוא אלבום אפל (לא במובן הגותי של המילה) ונפלא בעל אווירה סינמטית מצמררת, ופסנתר דומיננטי בהרבה ממה שהיית מצפה מלהקה של גיטריסט.

מלבד הסינגל הפותח אותו, "Marry Me (Lie! Lie!)", שנשמע כמו רכבת שדים בלונה פארק, השיא של האלבום הוא הבלדה השיכורה “These Immortal Souls” – שמונה דקות קורעות לב, בהם הפאתוס רק הולך וגובר.

על פי כל קנה מידה מקובל, רולנד ס. הווארד לא ידע לשיר, וזה חלק גדול מהקסם שלו. הקול ההרוס שלו מעד משורה לשורה. רוב הזמן הוא נשמע כאילו הוא הולך לשכוח את המילה הבאה ואין סיכוי שיסיים את המשפט שהוא שר. אבל כפי שהווארד בעצמו אמר – הוא היחיד שיכול לבצע את השירים שלו בכנות ובהתכוונות מלאה.

בנוסף ללהקות בהן היה חבר וליצירת הסולו שלו, תרם הווארד את כשרונו גם להרבה אמנים אחרים. במשך השנים שיתף פעולה, הופיע והוציא אלבומים, עם שורה ארוכה של כוכבי אנדרגראונד נערצים שהעריצו אותו. בינהם צריך למנות את הפרובוקטורית הניו יורקית, לידיה לאנץ' (שהעידה שאחת הסיבות שהיגרה מאמריקה לאירופה הייתה כדי לעבוד עם "הגיטריסט הטוב בעולם"); ניקי סאדן; ברי אדמסון (The Birthday Party, הזרעים הרעים); מלכי המוזיקה התעשייתית הגרמנית, איינשטורצנדה נויבאוטן; ג'פרי לי פירס מה-Gun Club; הלהקה הצרפתית Kas Produkt; המשורר השרירן שצמח מההארדוקר האמריקאי, הנרי רולינס; חלוץ האלקטרוניקה Fad Gadget; וניק קייב והזרעים הרעים.

רשימת השמות הזו טומנת בחובה נתח מכובד של האינדי הנסיוני, המתריס והמטריד שצמח בשנות השמונים משורשי הפוסט-פאנק, כשהוא טבול בסמים ואלכוהול. וכמו רולנד ס. הווארד עצמו, רבים מהם נפטרו בשנים האחרונות, בגיל הרבה יותר מדי צעיר. מסתבר שהנזקים הבריאותיים שהביאו על עצמם גיבורי האייטיז שחיו בזמנו על הקצה, גובים את מחירם הכבד, ומשאירים את הדור שגדל עליהם מיותם בטרם עת.

אחד השירים הזכורים ביותר מכל שיתופי הפעולה האלה הוא הדואט של הווארד עם לידיה לאנץ', ביחד איתה ביצע את "Some Velvet Morning" של לי הייזלווד וננסי סינטרה. השיר הזה ידע לא מעט קאברים (כולל אחד של פורטיס), אבל הגירסה הזאת מ-82' היא כנראה החזקה ואולי גם הקומית ביותר: הווארד נשמע בה הרבה יותר קשוח ומפחיד מהייזלווד ולאנץ' – השרלילה מהשאול - נשמעת יותר תמימה מסינטרה.

ב-94' חזר רולנד ס. הווארד למלבורן ובשנת 2000 הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "Teenage Snuff Film". חודשיים לפני מותו יצא אלבום הסולו השני שלו, “Pop Crimes”, בו ניגן גם חברו הותיק מיק הארווי. הווארד הספיק להופיע קצת באוסטרליה עם שירי האלבום, אך הודה בראיון שהקליט אותו מהר בשל מחלתו. האלבום זכה לתשומת לב רבה באוסטרליה, אבל להתעלמות די גורפת מחוצה לה. את ההופעות שנקבעו לחודש האחרון לחייו הוא נאלץ לבטל בשל ההדרדרות במצבו הבריאותי. וקצת אחרי יום הולדתו החמישים החזיר רולנד ס. הווארד את נשמתו – בת האלמוות – לבורא.