כונן דיסק

"Stronger with Each Tear" הוא אלבומה התשיעי של מרי ג'יי בלייג', כבר בת 38 ועם תשעה פרסי גראמי ושמונה אלבומים שהגיעו למעמד של מולטי-פלטינה מאחוריה. במילים אחרות, מלכתחילה שעות אולפן לא היו הבעיה של האלבום הזה. בלייג' הציבה את עצמה כמפיקה הראשית של האלבום ואירחה לצידה טווח רחב של מוזיקאים, כולם בין הסול לאר אנ' בי: החל ב-The Dream הנפלא, דרך הנשמה הגדולה של התחום, רפאל סאדיק, ועד Ne-Yo, מפלצת הפרסים החדשה של המוזיקה השחורה, ו-Darkchild. כל אלה תומכים בכישרון הטבעי של בלייג' לטפל בכל צליל בשילוב מרתק שבין קשיחות לעדינות ובין תחושה מהורהרת לגוד טיים אמיתי.

מהרגע שבו עמדה מרי ג'יי בלייג' ליד מי שהיה אז המועמד לנשיאות ארצות הברית ברק אובמה, נראה היה שסיפור חייה המדהים, העצוב והתמיד מרתק של היוצרת הזו סגר מעגל. מילדות קשה עם אב שהכה את אמה ונטש את המשפחה דרך ההתעללות המינית בידי ידיד המשפחה עבור בפריצת הדרך המוזיקלית והקבלה על ידי סצנת המוזיקה השחורה הצפופה והקשוחה ועד אותו נשף – מרי ג'יי בלייג' היא סיפור שמתעלה מעל האיכות המוזיקלית של אלבומיה והופך בזכות המורכבות וההפי אנד היחסי שלו (עד כה, יש טענות כי היא ובעלה לא ביחסים מי יודע מה) לתסריט קולנועי לא רע בכלל. מכיוון שהאלבום החדש, על אף הסלוגן הקליט והנפלא שלו, לא מחדש יותר מדי ממה שבכל מקרה ידענו על בלייג', נראה שסרט על חייה הוא בדיוק מה שבלייג' צריכה ויתכן שאפילו באלבום הזה נמצא לו שם.

ב-18 בדצמבר שוחרר האלבום בארצות הברית, לשבוע המכירות של חג המולד – ולא, גם בלייג' לא הצליחה לעצור את סוזן בויל. האלבום הגיע למקום השני בטבלת 200 הדיסקים הנמכרים בארצות הברית עם 389 אלף עותקים שנמכרו בשבוע הראשון להפצתו. יחד עם זאת, הדיסק הגיע כמובן למקום הראשון בטבלת מכירות האר אנ' בי – מה לעשות, אפשר לקרוא ל- "Wild Horses" בגרסת בויל בהרבה שמות, אבל אר אנ' בי זה בטוח לא. בשאר העולם האלבום נמכר בצורה סבירה, לא היסטרית – מקום 30 בטבלת המכירות ביפן, מקום 43 בשוודיה ומקום 48 בטבלה הקנדית. האלבום ייצא בבריטניה רק בפברואר ובישראל הוא נמכר החל מאתמול (חמישי) בייבוא של חברת הליקון.

ביקורת מדויקת להפליא של הספין מצליחה לעמוד על הניגוד בין הפאתוס של בלייג' בשמות השירים לבין הצהרות ה-"No More Drama" שהגיעו באלבומים קודמים שלה, כולל האלבום הנפלא באותו השם: הניגוד בין הדחיסות של החומרים שלה בעבר לאווריריות היחסית של האלבום הנוכחי וגם פערי האיכות ביניהם שמייצרים "שירים חזקים, אבל לא ברמה שבלייג' רגילה אליהם". בסך הכל, העניק הספין ציון של שלושה כוכבים מתוך חמישה, הציון הממוצע של הביקורות שהתפרסמו עד כה על האלבום.

במילים אחרות, בדומה למצבו התקשורתי של אותו מועמד שעמו התחבקה ושבינתיים מתגורר כבר שנה בבית הלבן, רוב המבקרים התרגלו כבר למה שנחשב בעבר לחדשנות של בלייג' והם די מרוצים ממנה אך לא נופלים מהכסא. עם זאת, יש לציין את הבוסטון גלוב, שהרשה לעצמו לפרגן יותר לשכנה מניו יורק וטען כי בלייג' "מתחזקת עם כל אלבום".

קשה לראות סיטואציה שבה מישהו יעז לא לאהוב אלבום של בלייג' ועוד ינציח זאת בכתב. בכל זאת, לא כדאי שהיא תביא את החברים שלה.

ההשתתפות של מרי ג'יי בלייג' בסרט "Precious", שהוא הגאווה הקולנועית הנוכחית של האומה השחורה בארצות הברית (באמצעות שיר הנושא הנפלא, "I Can See The Color" שהפיק סאדיק), והביקורות שטענו שהיא הדבר הכי קרוב לאופרה ווינפרי שהמוזיקה השחורה הציעה מראות שגם לאלבום הזה יש להתייחס בהקשר נכון. השירים של בלייג' הם כבר לא תעודת הזהות העיקרית שלה מול העולם אלא זרוע אחת מהתקשרות ענפה שכוללת תוכנית ריאליטי משלה, השתתפות בסרטים של טיילר פרי ופעילות פילנתרופית נמרצת. השירים הם למעשה רק בורג משומן להפליא במכונה.

התפקיד של בלייג' בהיסטוריה התרבותית האמריקאית הופך חשוב מרגע לרגע מכדי שנוכל לשפוט את האלבומים שלה בפרמטרים הקלאסיים. אז כן, יש שירים טובים ("The One" עם דרייק, הסחורה הלוהטת ביותר כרגע בעולם ההיפ הופ, ו-"I Feel Good"), יש נפילות אוטו-טיון מביכות (אחות, לא למדת כלום מג'יי זי?) ויש תחום אפור גדול שמראה שהראש של בלייג' בכלל במקום מאחר – אולי במרוץ לנשיאות.