השמות המתנוססים על גבי כרזת הסרט "NINE" ודאי ימשכו צופים רבים לאולמות הקולנוע. אחרי הכל, בכמה סרטים ניתנת ההזדמנות לחזות בשבעת פלאי הקסם הקולנועי במחיר כרטיס אחד - פנלופה קרוז, הנוטפת בנשים, ניקול קידמן, נסיכת הקרח, מריון קוטיאר, צרפתיית המחמד, קייט הדסון המאמי, פרגי, הקול והשדיים, ג'ודי דנץ', גם דיים וגם שחקנית גדולה, וסופיה לורן הקשישה, המלכה האם הקולנועית, בליהוק המעניק חותמת תו איכות לכאורה. על כולן מנצח הנסיך, אם לא מלך השחקנים, דניאל דיי לואיס, עם סקס אפיל מעושן וסטייל.
בראשית, כלומר ב-1963, היה "שמונה וחצי ו"NINE" מבוסס על מחזמר מצליח שעלה בברודוויי שקיבל השראתו מהסרט המקורי. המקור הוא סרט אוטוביוגרפי חושפני המגולל את חייו המקצועיים והאישיים של פליני, על הפנטזיות המיניות, זיכרונות הילדות, הסכסוכים הפנימיים, המשברים וגם המחיר הכבד שהם גובים. "NINE" הוא תקציר חטיפי שלו.
גואידו קונטיני הוא במאי איטלקי שמאחוריו להיטים רבים וגם כמה פלופים. הוא ניצב בפני הפקה נוספת, שהכל וכולם המפיק, הכוכבת הראשית, הניצבים, התפאורה והתלבושות מוכנים ליריית הפתיחה שלה. כולם, חוץ מהבמאי, או אם תרצו, אלוהים. ואם אלוהים לא יגיד "ויהי אור", או במקרה הזה, אקשן", כולם יכולים לקפוץ לו עד מחר, אבל בריאה, כלומר סרט, לא תהיה היום. גואידו מעשן הרבה מדי, בוגד יותר מדי, משקר גרוע מדי וכותב פחות מדי, כך שלא פלא שביום הראשון לצילומים אין לו אפילו את המילה הראשונה של התסריט. את הכאוס שבחייו מייצגות הנשים, על הסקאלה שבין המדונה לזונה: אמא, אישה, פילגש, כוכבת-מוזה, עיתונאית מפתה ועוד נשים שעשו אותו למי שהוא. להן הוא חב הכל, להן הוא סוגד, אך בהן הוא גם פוגע.
ב"שמונה וחצי" הנשים היו ייצוג של התוהו ובוהו ששלט בראשו של הגיבור, ואמצעי להאנשת התמה הגדולה של הסרט, וכנראה, גם של חייו המקצועיים של פליני הוויתור על מימוש הפנטזיה הגברית לכבוש את המין הנשי. זאת על מנת להיות מסוגל לחיות בעולם המציאותי, ולתפקד, כלומר לביים. אולם סמכו על רוב מרשל, הבמאי של "NINE", שכאשר קיבל על עצמו לביים את התסריט שכתב אנתוני מינגלה - הבמאי המנוח שלו גם מוקדש הסרט - הוא ידע שלתרגם כל דבר שקשור לפליני הוא הליכה על חוט תפירה דקיק. אז למה לקחת על עצמך פרויקט יומרני כזה? כנראה מאותה סיבה שאנשים מתעקשים לבצע קאברים לביטלס. הם כל כך מעריצים את המקור, עד שהם בטוחים שאהבתם תבוא לידי ביטוי ביצירתם. הפיתוי, לטבול את הידיים בקערת הגאונות של פליני, מן הסתם היה גדול מדי ולפעמים צריך לדעת להגיד "לא. אבל מרשל הוא גם במאי הוליוודי, ומה שהפך את ה"כן" שלו לבוטח, היה חתימותיהן של מיטב הכוכבות העכשוויות על החוזה, הכסף שנשפך על הלאנז'רי שלהן, ונוכחותו האוסקרית של דיי לואיס. הרי אז מה אם התסריט מבולגן? קרוז ופרגי נוגעות בעצמן.
אין ספק ש"NINE" הוא סרט קולנוע, אבל בדיוק בגלל זה זהו סרט שאין כל טעם לצפות בו מחוץ לקולנוע. זאת אומרת שהוא מפגן ראווה כיפי הנשען, כל כולו על שיערה המתנפנף של קידמן, על שדיה הנשפכים של פרגי, על הסקס הניגר מכל תנועה של קרוז, על שיעורי הכוריאוגרפיה המעולים שהן קיבלו ועל קולקציית ויקטוריה-סיקרט-פוגשת-בורדל-צרפתי שהן עוטות. מה על שאר האלמנטים המרכיבים סרט? זה לא משנה. מטרתו של מרשל היא לחרמן עד מוות את הצופים והצופות, לטשטש את יכולותיהם הקוגנטיביות למשהו כמו שעתיים, כדי שאולי לא יבינו שעבדו עליהם בסוף.
האם שואו וסטייל הם התסריט החדש? גם אם לא, הוא בטוח מרכיב מרכזי בסרטי השנה האחרונה. דוגמאות אחדות הן 500 ימים עם סאמר, לחנך את ג'ני" ושרי", שיצאו לאחרונה. במוצלחים פחות תקבלו תצוגת אופנה בלבד, ובמוצלחים יותר תתווסף אליה תובנה זעירה ואולי גם חיוך. "סינגל מן" הוא דוגמה לסרט מופתי שהשתמש בוויזואליה ממיסה כדי להגיד משהו מעבר ל"שופוני, אני טום פורד המעצב הנודע, ואין מצב שסרט שלי לא ייראה כמו מיליון דולר". לעומתו, ל"NINE" אין באמת מה להגיד חוץ ממה אתם רוצים, הבאנו לכם את ליגת העל בתחתונים וחזיות עם פאייטים, לימדנו אותן לרקוד ולשיר, עכשיו תשלמו ותיהנו, כי אנחנו צריכים להחזיר מלא כסף למחלקת הארט. רוצים סיפור אמיתי? קחו בווידאו את "שמונה וחצי".