הפורמט של "פגוש את העיתונות" הוא ככל הנראה אחד העתיקים בהיסטוריה של הטלוויזיה, בהתבססו על "Meet The Press" המיתולוגית שהפכה למוסד ואף לאורים ותומים ביחסים שבין תקשורת לפוליטיקה. בעידן שבו ממילא כל המוספים הפוליטיים הם טורים על גבי טורים של תדרוכים ופרשנות יד חמישית של מקורבים, מוסד "פגוש את העיתונות" הוא לא רק פורמט מוצלח, הוא חובה ציבורית מהמעלה הראשונה. אבל ככה זה עם חברת החדשות של ערוץ 2 ברגע שהם מריחים מושגים יבשים ומלאי פאתוס סטייל "חובה ציבורית", הם פשוט יורים לחובה הזו בראש וקוראים לה "פורמט חדש".
אז הפורמט החדש של "פגוש את העיתונות" צמצם את הראיון המרכזי עם הפוליטיקאי מ-45 דקות, כל זמן התוכנית, ל-20 דקות נטו שברובן דנה וייס, מראיינת עם תרבות קשב של ליטל מעתוק מ"ארץ נהדרת" (כולל כישרון וירטואוזי להוצאה מהקשר בלייב), לא נותנת להשלים משפט והופכת את הראיון הקצר ממילא לסשן ריק מתוכן. עבור מרואיין חריף ואינטליגנטי כמו שר החינוך גדעון סער, שהתארח אתמול (שבת) בתוכנית, מדובר בגן עדן, בוודאי כשהמסייעים של וייס הם עמנואל רוזן וגדי סוקניק ולא עיתונאים או אנשי חינוך שבקיאים בנושא כנהוג בתוכנית.
סער הצליח, באמצעות הנשק המסורתי של כפירה ביסודות השאלות שנשאל ("אני לא יודע אם אתה מכיר את הנתונים"), להציג את רוזן וסוקניק כצמד עיתונאים מתלהם שמחפש "רעידת אדמה" במערכת החינוך שבאמת התרגשה עד דמעות מרעידות האדמה שניסו להעביר כל שרי החינוך בישראל ב-20 השנים האחרונות. אילו התוכנית היתה נשארת בפורמט שכולו ראיון, יתכן שלסוקניק, לרוזן ולוייס עוד היתה הזדמנות לתקן את הרושם שנוצר: של חבורת עיתונאים שהגיעה ללא שום הכנה בסיסית לראיון עם הדמות הבכירה במערכת שהם לא מסקרים ולא מכירים. אבל לא כך הוא. למזלו של סער, הוא לא היה צריך לעבור את זמן הפציעות או אפילו להישאל בקריצה על התחביב הגדול שלו הופעות של רמי פורטיס.
חשוב לציין שהוספת תכנים לצד הראיון המרכזי היא דבר מקובל ב"פגוש את העיתונות" מסביב לעולם. ובהחלט אפשר היה להניח לגרסה הישראלית הנוכחית אילו היו התכנים הנוספים הללו מספקים איזושהי תובנה מאירת עיניים על נושאים פוליטיים או מרכזיים אחרים בתרבות הישראלית. אבל לא כך היה. הדיון בעניין דרכו של מבקר המדינה לא חידש דבר, מלבד ההתנשאות המכוערת של עמנואל רוזן על הישראלי המצוי ("כן מסכים עם המבקר או לא מסכים, הוא בעיקר לא מבין את מה שכתוב בדו"חות"). גם תרומתו של סרטון הסקי והג'ודו של פוטין, סחורה מאמצע השבוע שחוממה במיקרוגל, שווה בערך לתרומתה של פרסומת חדשה לקוטג' עם יוגורט. וגם הדיון הקצר על פרישתו של אופיר פינס, נושא פוליטי בוער (יחסית, כן?), תרם לצופה פיתרון לשאלה חשובה במיוחד והיא איך לעזאזל נראית העיתונאית מזל מועלם מעיתון הארץ.
אין זאת אלא שהשינויים ב"פגוש את העיתונות" מריחים כמו עוד שלב בדרך להפיכת העיתונות הפוליטית לעיתונות של טאלנטים בעיני עצמם, עיתונות שמסתפקת בדעותיה על דברים שקרו מבלי לתת למציאות הסבוכה והאפורה על פי רוב של הממשל בישראל לבלבל אותה. נראה שהפורמט החדש של התוכנית הוא לא יותר מקולן הדק של הביצים הרועדות של קברניטיה נוכח הזוועה המקבילה בערוץ 10, הקרויה "מועצת החכמים", בה מתכנסים מדי שבוע בשבוע כמה מהאנשים החריפים, המאוסים, החכמים והניג'סים ביותר של התקשורת הישראלית לקרב תרנגולים מכוער שסיומו הוא משחק סכום אפס של דעות ידועות מראש. במקום לבדל את עצמה כתוכנית שבמקום צעקות מעניקה תשובות ומספקת כותרות בשרשרת, "פגוש את העיתונות" העדיפה לגעת בעצמה באזורים האינטימיים ולהתפעל מהנוף. למעשה, היא הפכה את שם התוכנית מפנייה לפוליטיקאי לפנייה לציבור: פגוש אותנו וראה כמה אנחנו אמיתיים, כנים, נקיים ולא חשובים.