1987. ישראל מלקקת (שוב, עדיין) את פצעיה. רנן שור יוצא עם "בלוז לחופש הגדול" סרט אנטי מלחמתי, אנטי פשיסטי, שמקבל עם השנים מעמד של סרט פולחן והיום נראה תמים ונאיבי כמו הדמויות ההולדן קולפילדיות שבו.
2009. ישראל מלקקת (שוב, עדיין, לא בפעם האחרונה) את פצעיה. הפצעים עמוקים יותר, מזוהמים יותר, מפוזרים לאורכו ולרוחבו של הגוף החולה. רנן שור יוצא עם "הבודדים" סרט שהוא טרגדיה של טעויות, ששורשיה בעאלק-קליטת עלייה וסיומה בכוחניות הצבאית הישראלית שהיא רק משל לכוחניות החברתית הישראלית לא פחות. כבר לא תמים, כבר לא נאיבי, עדיין מחפש את הולדן קולפילד.
סשה בלוחין (אנטון אוסטרובסקי-קלין) וגלורי קמבל (סשה אגרונוב) הם שני חיילים בודדים ממוצא רוסי, המשרתים בגולני ומורעלים ברעל הצבאי שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב. כמו כל היתומים, הם נצמדים זה לזה ומנסים להמציא את עצמם מחדש, במקרה הזה כישראלים "אמיתיים" דרך כור ההיתוך השקרי שנקרא צה"ל. ביום הם לובשים את המדים הנכונים אבל בלילה הם נזרקים מכל מועדון אליו הם מנסים להיכנס. ועדיין, למרות הדחייה שהם חווים, הם לא מוותרים על החלום להיות החיילים הכי טובים שהם יכולים להיות (בלוחין, מה אתם יודעים, אפילו מקבל זימון לקצונה בצבא הכי מוסרי בעולם). אבל כל הרצון הטוב של הגיבורים שלנו מתנפץ כשהם מועמדים למשפט בזק עקמומי ונכלאים בכלא הצבאי בתואנה שמכרו נשק לחמאס.
סיטואציית הכלא הצבאי מוצגת בסרט כדומה מאוד לניסוי הפסיכולוגי של זימברדו. בניסוי המפורסם חולקו נסיינים באופן שרירותי לסוהרים ואסירים. הראשונים הזדהו עם התפקיד שלהם עד כדי התעללות באחרונים ואילו אלה הפכו לפרנואידים אלימים ולבסוף מרדו בכלא המדומיין.
באופן דומה, בכלא הצבאי של שור, שגם הוא חיקוי פלסטי לכלא האזרחי, מדריך הכלואים הוא סמל סדיסט (הנרי דויד), שכמו שני הגיבורים עלה מרוסיה אך נקלט טוב ומהר מהם. הוא מזדהה עם מלח הארץ הצברי ומוכיח את הנאמנות שלו על ידי התעמרות באסירים הרוסים. בתגובה, מחליט קמבל, הדומיננטי מבין השניים, למרוד עד שתתקבל בקשת הערעור שלהם. מכאן ואילך, כפי שאפשר לנחש, הדברים מידרדרים מדחי לדחי עד להשתלטות על מתקן הכליאה וניהול משא ומתן עקר מול מפקד הכלא בן ארויה, אותו מגלם צחי גראד המצוין כרגיל.
"הבודדים" מבוסס על האירועים האמיתיים של המרידה בכלא 6 שהתרחשו ב-1997. עיקר כוחו במשחק המצוין של שני הנון-אקטורס הראשיים. סשה אגרונוב בתפקיד גלורי הוא שחקן אמין עד השתאות ואת הלסתות החשוקות בזעם שלו לא תשכחו בקלות. ואילו אנטון אוסטרובסקי-קלין מגלם כבלוחין דמות תמימה ופגיעה שמנסה לרצות את מנגנוני הכוח. המחשבה שמה שהכין את השניים לתפקידים קורעי הלב שלהם זה לא בית ספר למשחק אלא החיים הפרטיים והלא פשוטים שלהם היא לא פחות ממצמררת.
אך אם אגרונוב ואוסטרובסקי הם החוליה החזקה ביותר של הסרט, הרי שעיצוב הדמויות והובלת הסיפור של שור הם החוליה החלשה. שור שבוי בתדמית האקזוטית של הפרא האציל ומבסס את עיקר המוטיבציה הדרמטית להסתבכות של קמבל בכבוד האתני שלו. לא שאין בזה שמץ של אמת, אלא שאי אפשר לתלות סרט שלם, שמבוסס על הסלמה פרועה, על מתלה רעוע כמו סוגיית ה"לא בכבוד שלי".
הדיון ביחס הישראלי אל "האחר" ייאלץ, אם כן, לחכות לתסריט מורכב יותר, בעל ניואנסים דקים ומעודנים מזה של "הבודדים". אך למרות זאת, ולמרות הניחוח הדידקטי, מדובר בסרט מעניין שעוסק באחווה גברית, בנאמנות ובטוטאליות, על צדדיהן האינטליגנטיים יותר ופחות. ומעל לכל, אם לא משום סיבה אחרת, שווה לצפות בו ולו בשביל לראות את סשה אגרונוב הנפלא.