הבדיחה המצחיקה בעולם

ג'ורג' הריסון סיפר פעם שהוא מאמין שהרוח של הביטלס נכנסה אל חבורת מונטי פייתון, כי הביטלס התפרקו בדיוק כשהפייתונים התחילו, בסוף שנת 69. כנראה שזה לא מקרי שג'ורג' הריסון בעצמו נהיה מעריץ נלהב של מונטי פייתון והפך למפיק של הסרט "בריאן כוכב עליון". הם, מצידם, הוקירו לו תודה במופע המרגש שאריק קלפטון הפיק לזכרו ביום השנה למותו . מי שלא ראה אנשים בני שישים ומשהו עומדים על הבמה באולם המעונב והמכובד ביותר באנגליה, הרויאל אלברט הול, שרים "שבי לי על הפנים ותגידי לי שאת אוהבת אותי" ובסוף מסתובבים ועושים מונינג לקהל עם התחת הרופס שלהם, לא יודע מה זה באמת להנציח מישהו. כי גם שם, בקונצרט המחווה להריסון, מול קהל שציפה להרבה דמעות, באו מונטי פייתון והחליפו את האווירה באולם למשהו שונה לגמרי.

הקביעה שמונטי פייתון היו לקומדיה מה שהביטלס היו למוזיקה התחזקה כשראיתי את שני הפרקים הראשונים של הסדרה התיעודית המצוינת עליהם, "מונטי פייתון – כל האמת (כמעט)" בערוץ 8 בכבלים. היא גם הזכירה לי איך צפיתי בהתרגשות באנתולוגיה של הביטלס – הסדרה התיעודית ששודרה בסוף שנות התשעים. כמו הביטלס במוזיקה, כך גם מונטי פייתון עשו מהפכה והיו חלוצים ביצירת הומור שהמציא מחדש את הכללים. וכמו הביטלס, גם הם הצליחו לכבוש את אמריקה ולשנות את כל מה שידעו שם על קומדיה.

בכלל, לחבורת מונטי פייתון הייתה עוצמה והשפעה של להקת רוק. אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי המוזיקה של הביטלס, שליוותה אותי מאז שאני קטן, ואין עוד תופעה שעיצבה את האהבה שלי לקומדיה כמו הקרקס המעופף והסרטים של מונטי פייתון. בתור נער שגילה אותם בערך בגיל 15, מיד הערצתי את האנרכיה המוחלטת שלהם, סגדתי לשנינות המבריקה שלהם והוקסמתי מהעולם הסוריאליסטי שברא טרי גיליאם באנימציה המופרעת שליוותה את המערכונים. אבל בעיקר התמכרתי לאופן בו הם נתנו לגיטימציה להתנהג כמו אידיוט מוחלט. לא היה לי אושר גדול יותר מלראות חבורה של קומיקאים בריטים לבושים כמו זקנות שמדברות בקול גבוה ומרביצות לאנשים ברחוב, או לצפות באדם שעומד בשדה ופתאום מתפוצץ. כי מעבר לגאונות שבה ידעו לנסח מחדש את חוקי ההומור, או לדרך החריפה שבה הם ביקרו כל מה שהיה סמכותי וממסדי, הפייתונים קידשו את השטות כערך עליון.

קחו דוגמא ממערכון ריקוד הדגים, אחד האהובים עליי. מבחינתי אין דרך יותר נכונה להגדיר אותו מאשר טמטום נשגב. ואלו עשרים שניות שלא מפסיקות להצחיק אותי כבר שנים. יש מושג כזה בשיחות של קומיקאים שנקרא "הומור בטן" ו"הומור ראש". הקטע הזה הוא מאה אחוז הומור בטן - אין לו שום אמירה, הוא נונסנס טהור. כזה הוא גם המערכון הקורע של "האולימפיאדה המטופשת". עד היום אני זוכר איך החזקתי את הבטן שעה כשראיתי אותו לראשונה.

לעומת זאת, המערכון החכם על משרד הוויכוחים הוא יצירת מופת קומית שכתובה באופן מבריק ומזכירה כמה אינטלקטואלי ומדויק היה ההומור שלהם. וזו הגדולה של חבורת מונטי פייתון, הם ידעו לערבב בין שני סוגי ההומור האלה בצורה מושלמת ולהיות חלק בלתי נפרד מעולם האסוציאציות של מי שהעריץ אותם. כי מאז הסרט "הגביע הקדוש" אני לגמרי מפחד מארנבות; ומאז "טעם החיים" בכל פעם שאני רואה איש שמן יושב במסעדה אני מדמיין איך עוד שנייה הוא יקיא הכל לתוך גיגית; ובכל פעם שאני רואה חוטב עצים אני יודע שהוא אוהב בסתר ללבוש בגדי נשים; ובזכותם אני יודע איך התנהגו באינקוויזיציה הספרדית; ובזכותם אני מלמד את הבת שלי בת השש ללכת הליכות מטופשות. ובעיקר, בזכות חבורת מונטי פייתון למדתי להסתכל על הצד הבהיר של החיים.