אמן תחת אשפה

האמן הניגרי דילו?מ?פ??ריזו?ליק?ה – או, כפי שהוא מציג את עצמו, דילום – היה רוצה שרק שמו יעיד על כך שהוא נולד במקום שונה מאוד מהעולם המערבי ואילו שהאמנות שלו תיתפס כחלק בלתי נפרד ממנו. יתרה מזאת, מבחינתו עבודותיו אינן רק "מתכתבות" עם האמנות העכשווית שנוצרת כיום בבירות אירופה וארצות הברית, אלא היא המשך, גם אם לא ישיר, של המסורת הקלאסית, ובעיקר האימפרסיוניסטית.

דילום, שנחרד מהעובדה שגילו מהווה פונקציה באישיות שלו (הוא בן 50 אבל לא נראה יום מעל 30), הוא אחד מחלוצי האמנות האפריקאית העכשווית ונמנה על 50 האמנים המובילים ביבשת השחורה. בשנים האחרונות הוא הקים מוזיאון בעיר מולדתו לאגוס, מעודד יצירה עכשווית אפריקאית ובעיקר מסייר בין ערי העולם המערבי ומנסה לנסח את המהות המזוקקת שלהן דרך הזבל של תושביהן.

"צריך להבדיל בין זבל לבין טינופת," הוא מסביר לוואלה! תרבות. "זבל זה מה שהיה פעם בעל ערך, בין אם סנטימנטלי, בין אם פונקציונלי, ואותו זבל סופג את ההיסטוריה של בעליו לשעבר ועל כן משמש עדות למרכיבים האנושיים והמהותיים ביותר של המקום". ולאחר שנבר באשפה של תושבי ניו יורק, דטרויט, לונדון, פריז, ברלין ועוד, הגיע כעת תורה של תל אביב.

מדובר בתערוכה קבוצתית של 12 אמנים עכשוויים מהאזור שמדרום לסהרה שאמנותם לרגע אינה נופלת תחת הקטגוריות שעולות כמעט-אוטומטית כשאומרים אפריקה ואמנות באותו משפט. ובין התצלומים, עבודות הווידיאו, הפסלים, הקולאז'ים והציורים שידגישו את ההבדלים בין האמנות האפריקאית העכשווית לבין מה שנקרא אמנות נאיבית, פרימיטיבית או אתנית, יציג דילום מיצב שנקרא "רחוב סואן" – כולו עשוי מהפסולת הלא רצויה של תושבי תל אביב – ועבודה ישנה בשם "פוליטיקאי".

"העולם קטן יותר היום, והגבולות הולכים ומטשטשים", הוא אומר בתשובה לשאלה על האופן שבו עולם האמנות המערבי החל לקבל אל תוכו את האמנות האפריקאית החדשה. "לכן, אני סבור שזו התקופה הטובה ביותר בהיסטוריה עד עכשיו. גדלתי בכפר בניגריה, ובימים ההם לא היתה את הטכנולוגיה שתקשר בינינו לשאר העולם. כיום העולם הוא כפר גלובלי, ומושגים כמו 'אותנטיות' מקבלים משמעות אחרת, נפרדת מ'מקומי' ו'אתני'."

"היו ביקורות רבות מצד העולם המערבי כלפי אמנים שיצרו אמנות שאיננה אתנית, בעיקר כיוון שזה הזכיר במובנים רבים את האמנות האימפרסיוניסטית. אבל הם שוכחים שהאמנים האירופאים שאבו את השראתם מאפריקה, ומי שממשיך את הקו הזה היום הוא אנחנו", הוא מוסיף.

"אני מרגיש שהאמנות שלי אותנטית. כמו כל האמנות שנעשית היום, היא נעשית מתוך חיבור למה שקורה מסביבה וזה לא משנה מאיפה אני בא. אבל גם אי אפשר להתחמק מזה שהשורשים שלי הם מאפריקה, וזה ניכר בעבודה שלי בדיוק כמו השפעותיהם של האמנות האירופאית ושל המקומות בהם אני יוצר".

שמות המיצבים שלו מעידים על מה הוא חושב על המקום. עבודה שהכין בניו יורק נקראת "This House is Full of Shit", עבודה בלאגוס – "Waiting for the Bus" ועבודה בברלין – "City Girls". "כולם מכירים את התחושה הזו שאתה פותח דלת למועדון ונתקל בקיר של ריחות, צלילים, טעמים ואווירה. זה מה שאני מנסה לתעד בכל עבודה שלי: את אותו קיר מזוקק וראשוני של מקום, קיר שאחרי כמה דקות שאתה בפנים נעלם כי אתה כבר לא מריח את העשן והאוזניים שלך התרגלו לצלילים".

"הדבר העיקרי שהרגשתי אחרי שלושה שבועות בתל אביב היה הקצב שלה", הוא מספר על העבודה שיציג בתערוכה הנוכחית. "זו עיר ממהרת. היא היברידית, ולכן יהיו הרבה כלבים במיצב. יש בה אנרגיה של חבורת כלבים. תל אביב צעירה, היא זזה מהר, והכל משתנה, אבל זה רק על פני השטח. יש פה אנרגיה מאד חיובית. תמימות הנעורים ניכרת במקום, מה שמסביר את התחושה שהשינוי פה הוא קוסמטי, ומתחתיו הכול נשאר סטטי. מתישהו האנשים יתעייפו וכמו כל אדם, עם הבגרות, השינוי יחדור יותר עמוק ויהיה פחות צעקני. במובן הזה תל אביב מזכירה לי את ניו יורק, רק שניו יורק יותר מהירה ויותר עוצמתית. זו עיר שעוברים בה ומעטים נוטעים בה שורשים".