למה כן?

"Y Not" הוא אלבום האולפן ה-16 של רינגו סטאר, והאמת – נחמד להתייחס אליו ולו בכדי לראות את אחד המוזיקאים המוכרים בעולם מנסה שוב לקבל הכרה, גם ללא חבריו לרביעייה המופלאה שהולכים ונעלמים. בגרסה הנוכחית שלו, סטאר הבין שכדי להיות מוכר בזכות עצמו הוא חייב לעבוד ביחד עם האנשים שבזכותם למעלה ממיליארד אנשים יכולים לטעון שהוא אכן היה מתופף חשוב. לכן, פול מקרטני, הקולגה היחידה שעדיין נושמת, גויס כבסיסט אורח בשיר אחד ("Peace Dream", בו מצטט סטאר את ג'ון לנון דווקא) ולדואט מלא בסינגל המוביל של האלבום, "Walk With You".

לצדו של מקה, שבשנה האחרונה הופיע עם סטאר פעמיים (פעם בכנס ההזוי של דיוויד לינץ' ופעם בהשקת המשחק "רוק בנד: הביטלס"), נמצאים גם ג'וס סטון ואורחים נוספים כמו ואן דייק פרקס וג'ו וולש מהאיגלס. ואילו סטאר מצדו מככב לראשונה כמפיק מוזיקלי יחיד באלבום, אולי כדי לסמן בכל זאת איזושהי טריטוריה שבה הוא אכן עושה דברים בעצמו ובזכות עצמו, אבל עם, כמובן, הרבה אהבה ושלום.

הסטטיסטיקה הלא מחמיאה של רינגו סטאר מתחילה בכך שהוא שיאן ה-לא ביחס לחבריו האחרים לביטלס. הוא, למשל, החיפושית היחידה שלא הצליח להביא סינגל אחד בקריירת הסולו שלו למקום הראשון בטבלת המכירות באנגליה. הוא גם לא הצליח להפוך אלבום סולו שלו לאלבום הנמכר ביותר במולדתו. בנוסף, לפני מספר שנים, עיריית ליברפול החליטה לעלות עם בולדוזר על בית הולדתו, כיוון ש"המקום אינו בעל חשיבות ציבורית מספקת" – החלטה שאמנם שונתה בסופו של דבר, אך אין ספק שלפול מקרטני אף אחד לא היה מעיז לדבר ככה. לכן, "Y Not" הוא אלבום שבו סטאר, חמוש בפוזה הלא ממורמרת שלו, יוצא שוב לדרך הארוכה והקשה אל ההכרה ומבקש שבמקום לשאול למה כן, אולי פעם אחד יתרצו ויגידו לו "למה לא".

האלבום יוצא ממש היום (שלישי) בארצות הברית, שלהבדיל מאנגליה, עוד ידעה להעריך את פועלו של סטאר (שם, למשל, הגיע סטאר פעמיים למקום הראשון בטבלת הסינגלים). למרות זאת, אלבומו הקודם של סטאר, "Liverpool 8", הגיע למקום ה-94 בלבד בטבלת האלבומים של בילבורד. "אם כך", בוודאי אמר לעצמו סטאר, "נפציץ באלבום הבא – סינגל משותף ראשון אי פעם עם פול מקרטני, 'Walk With You', וככה נראה להם מאיפה משתינה החיפושית".

אבל העולם הראה לו מה הוא חושב עליו והטביע את הסינגל כצוללת לא צהובה, עם אפס כניסות לטבלת הסינגלים באנגליה וגם ללא נוכחות בבילבורד האמריקאי. בביקורת הרצינית היחידה שפורסמה בינתיים על האלבום, העניק לו האינטרטיינמנט וויקלי את הציון C וקבע שהסיבה היחידה לקנות אותו היא הדואט עם מקרטני, כלומר הרגע שבו מקרטני משמיע קול. סביר להניח שגם הביקורות בהמשך יחבקו את סטאר באותה אהבה רעילה.

זה פשוט לא ייאמן, אבל סטאר כבר בן 69 ונראה כמו חשבון הבנק שלו: מלא במקומות הנכונים ורק בהם. לכן, סביר להניח שכל הדברים הרעים שנכתבים ועוד ייכתבו עליו לא מדגדגים לו את השלווה הפנימית בה הוא שקוע.

ובכן, המערכת ניגשה בחיוך ציני לאלבום כשהיא מפזמת שירים מקריירת הסולו של פול, ג'ון ובעיקר ג'ורג' והופתעה לגלות אלבום עשיר להפליא במלודיות מלאות חיוך ורגש, עם גיטרות בטעם ישן ובעיקר הרמוניות ווקאליות שמוכיחות בחלק מהשירים שבריאן ווילסון לא השתגע לשווא במלחמה מול הביטלס. הדואט עם מקרטני חביב להפליא, "The Other Side of Liverpool" הביוגרפי חזק ומצוין, "Mystery of The Night" מציג גיטרות חשמליות מרשימות ובכלל – סטאר נשמע כמו אמן שהמוזיקה בוערת בנשמתו, רחוק מאד מהשובע המצופה ממי שכבר ראה הכל.

אלא שאז מתגלים הטקסטים המקושקשים להחריד שלו, משהו בין השמאלץ של להקות כמו סקורפיונס ואקסטרים לבין האלבום האחרון של ארקדי דוכין, באדיבות הרב לייטמן (שמתגלה כדיוויד לינץ' הישראלי). לעומת ההפקה המוזיקלית הסופר מושקעת, למשמע מילות שיריו של סטאר הכה מואר, מתחשק לומר לו, "אבאל'ה, שרי אריסון זה בדלת הבאה. כבר תרמנו".