כשתפתחו בפעם הראשונה את "תמונות מחיי פעוטות", תגובתכם הראשונית תהיה ככל הנראה זהה לזו שנשמעה בביתי: הספר הזה באמת מדבר. אין מנוס מההתלהבות מהטכנולוגיה החדשנית, שמאפשרת לקרב את העט שמצורף למארז המהודר בן 14 הספרים אל דפי הספר ולגרום להם להשמיע את הטקסט המצורף. בתי הבכורה, בת מעט יותר משלוש, הסתערה על הצעצוע החדש בהתלהבות, השתלטה על העט ודרשה מאיתנו באסרטיביות להקריא לה את הסיפורים, כלומר לכוון את העט למקום הנכון ולשתוק. אחר כך, כשהבינה את הפרינציפ, עשתה זאת בעצמה.
בשלב זה התחלתי לחוש חוסר נוחות. אחרי שהקסם הראשוני מתפוגג, "עט הפלא" היא המצאה מעט מטרידה. אם למדתי משהו בשלוש שנותיי כאבא, זה שטכנולוגיה היא אויבת הקשר בין ההורה לילד. לפני שנולדה בתי הבכורה, הזדעזעתי כשראיתי הורים מדברים בטלפון הסלולרי ברחוב בזמן שהם מבלים עם ילדיהם. אחר כך מצאתי את עצמי עושה זאת בעצמי. לעיתים קרובות, קרובות מדי, אני מוצא את עצמי מציע לבתי לצפות בטלוויזיה, לשחק במחשב או באחד מהצעצועים המתוחכמים והאלקטרוניים שלה, רק כדי שאתפנה לתחוב בעצמי את ראשי למחשב, לסמס או לצפות בטלוויזיה בשקט.
למרבה המזל, אף אחד עוד לא המציא תחליף לסיפור המסורתי שלפני השינה, אותן 15-20 דקות קדושות כמעט בכל בית. עד עכשיו. כשהטכנולוגיה תתפתח, כל מה שייוותר להורה זה ללחוץ על המקום הנכון בדף ולתת לספר לדבר בעצמו. האם גם אפיק התקשורת הזה בין הורים לילדים בסכנה?
האיש שיכול לשפוך אור על כך הוא לא אחר ממחבר הטקסטים ל"תמונות מחיי פעוטות", יהודה אטלס. לפני מספר שנים פירסם אטלס את סדרת הספרים המופתית "ילדים גדולים", שעוסקת בחייהם וביצירתם של סופרי הילדים הגדולים בהיסטוריה. את ההקדמה לפרויקט הוא סיים בציטוט של הסופר והמאייר הנפלא מוריס סנדק, מחבר "ארץ יצורי הפרא": "כשאבא שלי היה קורא לי, הייתי נצמד אליו עד שהפכתי לחלק מחזהו או מזרועו. ילדים שמחבקים אותם או שיושבים בחיק הוריהם, יזהו תמיד קריאה עם תחושת הגוף ועם הריח של ההורים. זה מה שיהפוך אותם לקוראי ספרים. הבושם וקשר החושים ההוא - הוא לכל החיים. הרי אנחנו, בסך הכל, בעלי חיים. ואתה רואה שגורי כלבים זקוקים לליקוק כדי לשרוד. אז הקריאה הופכת לליקוק. כשאתה לא רק שומע סיפור טוב, אלא גם נלחץ אל האדם החשוב לך ביותר בעולם, נקשר בינך לבין הספר קשר בל יינתק. אם יש איזו עצה שאני יכול לתת להורה, אומר רק זאת: אם אתה מחפש דרך להתקרב אל ילדך, אין דרך טובה יותר מאשר לחבק אותו ולקרוא באוזניו מתוך ספר". איך מתיישבת הגישה הרומנטית הזאת עם מעורבותו של אטלס ב"עט הפלא"?
"גם הספרים הגדולים של המאה ה-19 כונו טוי-בוקס"
בשיחה איתו, ניכר שהגישה של אטלס כלפי החידושים הטכנולוגיים אמביוולנטית. מחד, הוא מציין כי "המסר שלי הוא המסר של סנדק תקריאו לילדים שלכם סיפור, לא משנה איזה. שום צעצוע ושום טוי בוק לא יהיה תחליף לקריאת ספר על ידי ההורה". מנגד, הוא מגן בחירוף נפש על "תמונות מחיי פעוטות", ומציין את ההשקעה העצומה של הוצאת קמחי, שחיברה שלושה גורמים שונים לפרויקט אחד: סדרת ספרים צרפתית שהפכה לרב מכר בינלאומי, ובה דמויות פימו צבעוניות; הטקסטים הקצרים וההיתוליים של אטלס, שמופיעים אך ורך בגרסה העברית והתווספו בלי קשר לעט הפלא; והעט המדובר, שנרכש מיצרן סיני. "החיבור הזה הוא רעיון יצירתי של רוכשי הזכויות בעברית", אומר אטלס.
עם זאת, אטלס בהחלט מודאג מהכיוון אליו פנה עולם ספרות הילדים בשנים האחרונות: "בכל שנה אני נוסע ליריד ספרי הילדים בבולוניה, שנמשך ארבעה ימים ושמוצגים בו אלפי ספרים. המגמה הבולטת ביותר ביריד השנה היתה הנובלטיס, ספרי הצעצוע למיניהם, שהולכים ודוחקים את מקום הספרים. זה לא פשוט. יש פס ייצור להרבה הוצאות ספרים של ספרי פופ אפס, ספרי ליטוף וספרים מצפצפים. יש הוצאות ספרים שלמות שמטפלות רק בז'אנר הזה, מפני שילדים אוהבים את זה. באופן כללי, הסופרים חרדים מהעניין".
מצד שני, מזכיר אטלס שגם ספרי ילדים נחשבים התקבלו בעבר בזעם וביקורת. "גם הספרים המאויירים של רנדולף קלדקוט, וולטר קריין וקייט גרינאוויי, שהודפסו אצל אדמונד אוונס, שחולל מהפכה בתחום הדפוס ואיפשר את פרסומם, כונו במאה ה-19 בזלזול 'ספרי צעצוע', 'טוי בוקס'. אלא שהספרים האלה היו כתובים ומאוירים כל כך טוב, שהם הפכו לקלאסיקה. הבעיה היא שהיום באמת מדובר בספרי-צעצוע. לכל דבר טוב קמים חיקויים לא מוצלחים, כמו הסרט המשמים שנעשה על פי 'ארץ יצורי הפרא' או ההמשך הגרוע ל'פו הדב'. מסביב לדברים מקצועיים כמו 'תמונות מחיי פעוטות' יש הרבה חיקויים וזבל".
בעיה אחרת היא שמחירו של הפרויקט המושקע של הוצאת קמחי עומד על 1,290 שקל, עלות בעייתית כשלוקחים בחשבון את המהירות שבה מחליף הילד הישראלי הממוצע והמפונק את הצעצוע המועדף שלו, מתוחכם ככל שיהיה. אחרי שההתלהבות הראשונית שככה, זנחה בתי את העט המשוכלל ועברה לאטרקציה הבאה. את הסיפור הלא אלקטרוני לפני השינה היא עדיין תובעת מאיתנו בתקיפות, ואנחנו מקריאים אותו בקולנו האמיתי ונטול הפלאים.