פרק ראשון: "מחאה משלי"

גדלתי בבניין לבנים במעונות של מכללת ד?יו?אינ?ג, שהיתה קודם לכן האקדמיה של מארי-רו?ת דיואינג, בית ספר לבנות שנודע יותר מכול בכך שהוציא מתוכו מזכירות נאות שנישאו מיד.

בסוף שנות החמישים החלה מכללת דיואינג להעניק תארים אקדמיים לסטודנטיות מדרג ב', שעדיין נמשכו למוסד אף על פי שתחומי ההוראה שלו התרחבו אל מעבר לשדה האינטלקטואלי של לימודי הדפסה וקצרנות. לימודי החברה הפכו לסוציולוגיה ופסיכולוגיה, והתאימו יפה לתחומים המכובדים שחיפשו שני דורשי העבודה אביבה גינסבורג האץ', פרופסורית, אמי, ודייוויד האץ', פרופסור, אבי. משרות כפולות לא היו בנמצא במאה המוסדות היוקרתיים יותר שאליהם שאפו להגיע ואליהם ניסו להתקבל. הם הגיעו לברו?ק?ל?יין, מסצ'וסטס ב-1960. הם לא היו מאושרים מן השכר ומן ההטבות שהעניקה מכללת דיואינג, אבל היו מלאי תקווה ונכונים לשאת ולתת – שני לבבות שותתים שפעמו כאחד, מאוחדים מאז פגישתם הראשונה ב-1955, כשצפו בקולנוע ביומן חדשות שבו הוקרן אירוע מאסרה של רוזה פ?אר?ק?ס.

האם היו הוריי לעתיד טיפוסים מיוחדים? ממרחק, ואפילו במשך זמן רב בעיניי, נראה שהם אכן היו כאלה. בתקופת הקולג' גילו, על כוס קפה, ששניהם צפו בכל דקה שצולמה בשחור-לבן בד?יוני ועדת מקארתי, ושניהם כתבו בתיכון בלהט על "ענבי זעם"; שניהם העריכו מאוד את סמואל גו?מ?פ??ר?ס ואת פיט סיגר; לשניהם היו תקליטים של להקת "האורגים". בהזמנות לחתונה שלהם, שנשאו חותמת של האיגודים המקצועיים, ביקשו מהאורחים לתרום למסע הבחירות של אדלאי סטיבנסון במקום מתנת חתונה.

אבא היה זה שהעלה את הרעיון שנישואיהם היציבים ורגישויותיהם המקצועיות ישמשו לטובת מגורי חינם כא?ב-וא?ם-בית במגורי הסטודנטיות. דיקנית מגורי הסטודנטיות אמרה שהיא מצטערת, אבל זוג נשוי לא בא בחשבון: בעיני ההורים לא ימצא חן שגבר יתגורר בין בנותיהם הבשלות לנישואים.
"ומה בדבר גבר עם תינוקת?" השיב אבא בביישנות. ההודעה הקדימה את זמנה. בעת ריאיון האביב ההוא המחזור של אמא ודאי לא איחר ביותר משבוע, אבל שניהם הרגישו מחויבות אתית לחלוק את נתוני מחזור הווסת שלה עם מראייניהם. אבא הרחיק לכת ואף העלה סברה: האם שני הורים אחראים ונמרצים, בעלי תוארי דוקטור רלוונטיים, אינם עדיפים על קודמותיהם, שהיו כשירות ללא כל ספק אבל לעתים קרובות מבוגרות למדי, ואשר – עם כל הכבוד – לא ממש עזרו הרבה בהכנת שיעורי הבית, ואף נטו למות בעת מילוי תפקידן? דייוויד ואביבה חנכו את שרשרת התסבוכות הארוכה של ניהול עבודתם בנאום הגנה על זכותי לחיות ולצווח בין קירות דירתם העתידית בת השלושה חדרים וחצי. אם יתנו להם הזדמנות, הם יטפלו בכול; הם יטפלו ישירות בכל אפשרות של ספק וחרדה במכתב שישלחו להורים ולאפוטרופסים של מארי-רו?תיו?ת חדשות, ככה אנחנו קוראים לסטודנטיות, יציגו את עצמם, יציעו להם את מספר הטלפון שלהם, את קורות חייהם, את דלתם הפתוחה ואת חזונם ביחס למשפחתיות הגרעינית.

הדיקנית המודאגת העניקה לפרופסורים האץ' שנת ניסיון; בסופו של דבר, תינוק במעונות עלול לפרוע את חיי הדיירות בדרכים שאיש לא יכול אפילו לצפות לפני הלידה. וחשבו על חזרת, אדמת ואבעבועות רוח שילד יכול להפיץ בקרב הצעירות שגופן עדיין בלתי מחוסן והוא מועד למחלות ילדות.

ביום הראשון לסיור ההיכרות עם תלמידות השנה הראשונה קיבלה אמא בברכה את פני ההורים והיא בחודש השלישי להריונה, לבושה בבגדי היריון מעל לבטנה השטוחה. היתה זו הצהרה לא מילולית, שרוב ההורים קיבלו בטפיחות ברכה ובפעיות של עונג. אמהות העידו על כישורי השמרטפות של בנותיהן. אבא נהג באיפוק אצילי. "לעולם לא נרצה להרחיק את אחת מן הבנות שלנו מהלימודים," אמר.

כשנולדתי, בפברואר 1961, הייתי מיד לידוענית הקמפוס. לא היה בכלל חשוב שאני קירחת ומקוש?קש?ת, וגם די מכוערת, אם להאמין למה שרואים בתמונות הפולרויד המוקדמות. אלבום התמונות מספר אחת לא נפתח בתינוקת פרדריקה בחדר הלידה או בזרועות קרוב משפחה, אלא בתמונה שלי – בת עשרה ימים – בתצלום קבוצתי עם כל אוכלוסיית בית ג?ר?יג?ס, מחזור 1960 1961. נערה בעלת כישורים, נעולה בסנדלי אצבע כהים ולראשה סרט שיער רחב, מישהי שהיתה כנראה תלמידת השנה האחרונה, נושאת אותי לעבר המצלמה. עיני עצומות, ונראה שאני מתכוננת לפצוח ביללות. אמי עומדת בשורה האחורית, מובדלת מעט מן הנערות, אבל מחייכת בחיבה כה רבה, עד שברור לי שאבי עמד מאחורי המצלמה.

דייוויד האץ' יהיה ל"דמות מופת" לפני שהצירוף המילולי הזה יחליק מקצה לשונה של כל מארחת בתכנית ראיונות. הוא הוליך אותי בעגלת התינוקות האנגלית הגדולה, מתנה משותפת מהמחלקה לפסיכולוגיה ומהמחלקה לסוציולוגיה, לאורך פסי המדרכות שהצטלבו על פני קמפוס המגורים הקטנטן, או שנשא אותי צמודה לחזהו במנשא תוצרת בית, שאמא עיצבה על פי בגדים שראתה בזמן מחקר שטח שערכה בקרב חברת החקלאים הפרימיטיביים. לעיני הציבור, בחדר האוכל, היה מאכיל אותי בכפית מתוך צנצנת של מזון לתינוקות, מתחלף עם אמי – היא היניקה, הוא האכיל – וחולל בכך מהומה רצינית באותה תקופה, לפני עשרות שנים. הוא היה גבר שהקדים את זמנו, והמתבגרות – תחום ההתמחות שלו באוניברסיטה – הבחינו בזה. אמא ניבאה שבוגרות דיואינג, בייחוד בנות אחוות גריג?ס, יאשימו אותנו כשבעליהן העתידיים לא יגיעו לדרגתו של פרופסור-אב-הבית האץ', בן הזוג השוויוני ביותר שאפשר להעלות על הדעת.