פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כס הרחמים

      "מותו של באני מונרו" הוא עוד הוכחה לכך שניק קייב יודע לכתוב, בעיקר כשהוא חומל, אבל שהפרוזה שלו עדיין לא מגיעה לרמה של שיריו. איל רוב זרע רע

      ברוב המקרים רצוי – אם כי במקרה הנוכחי, די קשה – להפריד את דמותו הממשית של הסופר מפרי דמיונו. 20 שנה מדממות להן בשלווה סטואית בין שני ספריו של ניק קייב, אשר השוני ביניהם –תהום החושפת את לועה האפל ומשתרעת בין גהנום לגן עדן – מספר את סיפורו של האיש עצמו: המיתוס שנלחם בהיותו כזה.

      כבר בתחילת דרכו קייב היה איש של מילים. הוא היה גם פרחח במה רציני, עם פריזורה לא הגיונית, חיבה עמוקה לחוטאים הגדולים של התנ"ך ועוד יותר לנשים הרסניות, סיגריות וסמים קשים. הכי קשים שיש. את ספרו הראשון, "ותרא האתון את המלאך" הוא כתב תחת שמי ברלין ב-89' ובזרועות מחוררות שהתרוצצו על מכונת כתיבה תוך כדי ההקלטות של אלבום המופת "Kicking Against The Pricks". את "מותו של באני מונרו", לעומת זאת, קייב כתב כגבר בן 51, מצולק ונקי, נשוי ואב לארבעה ילדים, ובעיקר מפויס ושלם עם עצמו וחי וחיים די נוחים כ"פקיד מוזיקה", על פי הגדרתו.

      אך חרף השוני הצורני ביניהם, בשני ספריו מציג קייב בפרטי פרטים עולם מסויט, עוין ובמרכזו דמות שאובדת בתוך תשוקותיה. אלא שבניגוד לפאתוס התנכי א-לה פוקנר שגדש את דפיו של הראשון והפך אותו לפרקים לבלתי נגיש לקריאה, בספרו החדש העולם הזה מסופר בלקוניות סרקסטית ולפרקים מלאת חמלה, טכניקה שקייב למד ממורו הגדול, ליאונרד כהן. הפעם, אם כן, הוא משאיר את המאבק על החיים ועל המוות לדמות הראשית שלו, טיפוס די נאלח ובלתי נסלח בשם באני מונרו.

      ועדיין, צלו של באני, סוכן מכירות שפל רוח המכור לסקס ושתייה, תמיד יתעצב בדמותו הצנומה של אביר היגון עם הסיגריה והמבט מזרה אימה בעינו הכחולות. קייב עדיין נוכח שמה, בין השורות. אך בניגוד ל"אתון" הוא אינו מתחפר בהן אלא קורץ במשובה ומתכתב – דרך הדמות ובעיקר דרך באני ג'וניור, בנו בן התשע – עם מעריציו ועם המיתוס שלו עצמו. תוכלו למצוא אותו ממש בסוף הספר בדמות מוסיקאי משופם שעומד לעלות לבמה.

      שיר הפופ שקייב מעולם לא כתב

      קייב תמיד היה איש של מאבקים. אלבומים כמו "The First Born Is Dead" ו-"Tender Prey" היו לו כתאי וידויים רוחשי זימה, בהם התוודה בנו של הכומר על חטאיו באותה חרטה עמוקה ששמורה למי שיודע כי לעולם לא יוכל להיחלץ מציפורניהם. נשים, אלימות, ישו, רוצחים ואהובות חיוורות פנים שמסרקות את שיערן במבט אותו לא תוכל לפרש לעולם אכלסו את עולמו של קייב מאז ומעולם, לפחות עד העשור האחרון. לאחר דשדוש במחוזות בלדות פסנתר טיפה עקרות, קייב נפתח בחזרה והוציא אלבום כמעט מושלם בשם "דיג לזרוס דיג", כתב תסריט, הלחין פסקול לסרטים ובכלל נמצא ברנסאנס יצירתי מעורר קנאה.

      ואם למישהו היה ספק שהפרחח האינטלקטואלי, הנרקומן לשעבר, המשורר וזה שנהנה כל כך לקונן על חתיכות לבו המדממות לא באמת המציא את עצמו מחדש, מגיע “באני מונרו" ומאשש את הוייב של "לזרוס". בכל שורה שלו, החל מהפתיחה המרהיבה ועד לסיום האפוקליפטי-הזוי שלו, ניכר שקייב עשה חיים עם הספר הזה, אשר לטענתו כתב בשלושה שבועות. בהשוואה לתקליטיו המעולים (ויש די הרבה כאלו), שדורשים מהמאזין והקורא מחויבות מלאה למרחקים ארוכים, הרומן הוא מקבילה ספרותית לשיר הפופ הקליל שקייב לא כתב מעולם. לא בכדי הלייט מוטיב של הספר הוא להיט המליונים של קיילי מינו, "Spinning Around". מעריציו האדוקים של קייב יכולים בוודאי לקרוא בחיוך את האינטרטקסטואליות בין קייב הזמר האמיתי לבין דמותה של קיילי במכנסונים מוזהבים, נשואת הזיות המין של באני מונרו. צחוקים. קייב, בגיל 51 גילה שיש לו חוש הומור מרושע במיוחד.

      הדלק של באני מונרו

      העלילה לקוחה מבלדת רצח קייבית טיפוסית: אשתו של מונרו מאסה בבגידותיו הבלתי נשלטות ומרוב אהבה גזרה עליו את העונש האיום והנורא ביותר מבחינתו. לאחר התאבדותה היא מעניקה לו משמורת מלאה על בנו בן התשע, באני ג'וניור – עול שהאב, אשר מתכחש להימשכותם של חייו ועושה ככל שניתן להפסיקם, מתקשה לקבל לאורך כל הספר. לאחר ערב של שכרות, סמים וזיון עם חברתו החדשה של עמית לעבודה, מונרו מבין פתאום מה באמת קרה, נוטש את דירתו המצחינה ולוקח את בנו יחידו החולני בפיאט פונטו ירוקה למסע מכירות מבית לבית של מוצרי יופי לנשים.

      שירים של קיילי מינו, מחשבות על אבריל לוין, ניסיונות חוזרים ונשנים להשחיל כל אחת מלקוחותיו ללא הבדל דת, גזע, מין, גיל או מקום, כמות בלתי הגיונית של אלכוהול סיגריות, וכל הג'אנק פוד שאפשר לקנות בברייטון – כל אלה משמשים את מונרו כדלק בעודו מנסה לשווא לסחוט את דוושת הגז ולחמוק כגנב מחייו התקועים. ואכן, כך פותח קייב את הספר: "אני מקולל, חושב מונרו ברגע פתאומי של מודעות עצמית השמורה לאלו שעומדים למות בקרוב. הוא מרגיש שאיפשהו במהלך הדרך הוא עשה טעות חמורה".

      המציאות מול המיתוס

      לאורך הספר קייב מזגזג בין רגעי פיוט וחמלה, בהם הוא מתבונן במונרו דרך עיניו הדלוקות של הבן הצעיר, לבין רגעים ארוכים מדי של לגלוג מופגן, ציני וחסר עכבות על אופיו של אותו מונרו. כמספר, קייב מבצע כניסה פולשנית לאפלות שבמחשבותיו, מגחיך אותו בעיני הקורא, ואז מתרחק בתיאור לאקוני של מעשיו הנלוזים לא פחות. התחבולה הצורנית הזאת טורדת את המנוחה ואמנם מרתקת בתחילת הספר אך מאבדת מכוחה נוכח החזרתיות שלה.

      די מהר מבינים שבאני הוא בסך הכל חרא של בנאדם ולא נפש מעונה כמו שהיינו רוצים לחשוב. ברגע הזה הוא מפסיק לעניין וקייב, שמודע לכך, רק מקצין את העלילה בתמורה. זו נקודת התורפה של הספר. הריאליזם המוקפד שלו מופר והשטיח המטונף נשמט מתחת לרגליו הכושלות של באני ומתחתיו מתגלה התהום – אותה תהום עליה מצהיר קייב כבר בתחילת הספר.

      רגע יוצא דופן ברצף הרגעים הדוחים שקייב ממטיר על דמותו הראשית הוא הרגע בו הוא יוצא מהמוטל, שיכור לחלוטין, בלילה של סופה, בעקבות שיחת טלפון שקיבל מאחת מלקוחותיו רק כדי לקבל מקלחת של רותחין בהגיעו לדירתה. קייב מתאר בפירוט מדאיג כל שניה ושניה בדרכו הפתטית של מונרו לאיבוד דעתו. והרגע הזה מכפר על הגרוטסקות מיותרות כמו דמותו של באני מונרו הסב, למשל, אשר נופלת לקלישאה צפויה ומשעממת.

      יתרה מזאת, עלילת המשנה אודות רוצח עם פנים אדומות וקרני שטן הנמצא במסע משלו המשיק לזה של האב והבן לא מחזיקה יותר מדי ונתפשת יותר כקוריוז קליפי מאשר כעוגן חיצוני לנפשו המסויטת של באני, ובדיעבד גם של הסופר עצמו. ובכל זאת, זה ניק קייב, כאמור, וקשה להפריד את המיתוס מהאפוקליפסה שהוא עצמו כונן כאן.

      ההבדל בין אמן לעוד סופר

      קייב, משורר רגיש ומינימליסט כשהוא רוצה, אמנם מרפה מבאני ונכנס לרגעים קסומים ומשכנעים לדמותו של הילד, שמחכה לאביו עם כרך אנציקלופדיה שאמו המתה נתנה לו ונותר היחידי בעולם הזה שעוד מאמין באב. הרגעים המצמררים בספר הם אלו שבהם קייב מתיר לילד להתבונן בעולם שמחוץ לזה של אביו. עולם קר, אפוקליפטי, סוטה וחסר חמלה, עד שלא ברור מה טוב יותר עבור באני ג'וניור: האודיסיאה הפתטית בחברת אביו רודף הנשים או העולם בחוץ עליו הוא מביט מבעד לשתי עיניים חולות. הרגעים בהם הילד, שהולך ומתעוור, מדמיין את אמו המתה, מתבונן בחמלה על אביו, משוחח – כמו גרסה צעירה ובתולית של האב – עם ילדה שמתחילה להתעניין בו, ובמיוחד הרגע בו הוא יוצא מהמכונית בשל רעב מציק, הם הרגעים הקשים ביותר לקריאה בספר. ברגעים אלו קייב נוסק למצולות הנפש ומדייק בתיאוריו.

      יחד עם זאת, בסופו של דבר, "מותו של באני מונרו" אולי מרתק ברובו אבל רחוק מלהיות היצירה הספרותית שאפשר היה לצפות מיוצר כמו קייב. קייב יודע לכתוב, זה כבר בגדר עובדה מוגמרת עוד לפני שקראתם מילה אחת מספרו החדש, והתרגום של רוני בק משמר את הישות הקייבית גם בעברית. קייב גם יודע לתאר אנשים, לחדור לתוכם, לנסות להבינם, אבל הוא כושל באופן שבו הוא בוחר לקחת אותם למקומות אחרים מהם. הוא כושל בעיקר בתיאור הדרך עצמה, The Road to God Knows Where, כשם הסרט התיעודי שנעשה עליו בתקופה בה כתב את ספרו הראשון.

      מה שכן, קייב יצר כאן תשתית לסרט קולנוע אשר אם תיפול לידיו של הבמאי הנכון תוכל לצאת יופי של דבר, על אף שכספר היא מאבדת מהר מאוד מכוחה. הדבר בולט בעיקר נוכח יצירה אפוקליפטית נוספת המתארת מסע של אב ובן, והכוונה כמובן היא ל"הדרך", ספרו המונומנטלי והחסכני של קורמק מקארת'י. כמו שקייב מראה בתקליטיו הטובים מהו ההבדל בין אמן לעוד זמר, מקארתי' מראה לנו מה ההבדל בין אמן לעוד סופר. ובמקרה הזה, קייב נמצא בצד של העוד.

      ניק קייב, "מותו של באני מונרו", תרגום: רוני בק, 288 עמ' // מודן