ב-1944, כשאיגוד העיתונאים הזרים בהוליווד יצר את פרס "גלובוס הזהב", לא היה הגיוני לחשוב שטקס שלם יתחולל סביב שטיח אדום. ערוץ E! מעביר בימינו את הטקס במתכונת מורחבת של הכנה לשטיח האדום, ראיונות על השטיח האדום סביב שמות מעצבים וסיכום כולל שנותן גם את עיקרי הטקס, אבל בעיקר את הצלחות וכישלונות הלבוש שהיו בו הוא זה שנתן חיים לשאלה "את מי אתה לובש?" על השטיח האדום.
אבל בדרך הצגה זו של הטקס נוצר למעשה ניגוד מוחלט בין משמעותו לבין מטרתו הסופית, שהיא לתת חיזוק חיובי למצוינות ביצירה קולנועית וטלוויזיונית על ידי גוף החיצוני לברנז'ה ההוליוודית. מה שנשאר מהמטרה הזו - ומחולל באזכורים של באדג'לי מישקה וורסאצ'ה, בדרך כלל על ידי מישהי משפחת ריברס, הילטון או קרדשיאן - היא סדרה של ריטואלים המלאים בחומר להלבנת שיניים, שלא דנים לרגע באיכות או באמירת היצירות המועמדות.
אבל האופן הרדוד שבו הטקס מועבר למאות מיליוני בתים בעולם הוא דבר אחד, והשאלה מי יקבל את הפרס והאם יגיע לו, היא דבר אחר. קחו לדוגמא את "אווטאר". מוחץ קופות שעומד מול ההיסטריה הקודמת של ג'יימס קמרון, "טיטאניק", בתחרות מונופוליסטית צמודה סביב ה- 600 מיליארד דולר. מצד אחד, יש כאן להיט קולנועי שיכול להיחשב למה ששינה את פני הקולנוע (או למה שהצליח לשחזר שיאים משנות התשעים בקופות בזכות טכנולוגיית הקרנה שמחייבת צופים ללכת לקולנוע). ומצד שני, יש כאן סיפור שאף מבקר לא שיבח את העומק שלו. אז איך, במקרה הזה, צריכים חברי איגוד העיתונאים הזרים לחלק את הפרס?
הכוהנת הגדולה של משטרת האופנה ושל חדשות ערוץ הבידור, ג'וליאנה רנסיק (בעלת תכנית ריאליטי משלה בה מוצגים חייה וחייו של בעלה, כוכב "המתמחה" לשעבר ביל רנסיק), חושבת שמדובר בסך הכל במה? נכון, בבידור.
מה ההשערות שלך אומרות על סיכויי הזכייה של "אווטאר", שמבחינה ויזואלית וטכנולוגית נחשב לעילוי אבל לא מוערך מבחינת העלילה שלו?
"קשה להביא כמות עצומה של קהל לסרט אחד, אבל אי אפשר למצוא היום בן אדם אחד שלא אהב את 'אווטאר'. אנשים הולכים לראות אותו בקולנוע שוב ושוב, ויש סיבה שהוא שובר שיאים. אי אפשר להכחיש שזו דעת הצופים. האקדמיה בהוליווד ואיגוד העיתונאים הזרים נוטים הרבה פעמים ללכת בעקבות אומנותיות של סרט, אבל לאחרונה אני רואה מגמה אחרת. הם נהגו במשך שנים להתעלם ממה שיש לצופים להגיד על סרט מסוים, ובדרך כלל הם לא נתנו לדעה של קהל להשפיע על בחירת הסרטים הזוכים. בסך הכל אלה טקסים פופולריים, שהרבה מאוד אנשים רואים בבית, גם את גלובוס הזהב, וגם את האוסקר. ואלה בדיוק אותם האנשים שגם קובעים את מידת ההצלחה של סרט בקופות".
מה שאת אומרת הוא עצוב. שלמעשה העיתונאים הזרים יכולים להביא גם סרט כמו "דמדומים - ירח חדש", שללא ספק אינו סרט מופת, לידי זכייה.
"מיליונים של אנשים מוצאים סרט מסוים מבדר ואהוב, ומדברים עליו. אני חושבת שזאת אומנות. בשבילי, אני הולכת לסרט כשכל מה שאני רוצה ממנו זה בידור טוב. אני מחפשת סרט שלא ישעמם אותי למוות, ושאוכל לספר עליו לחברים שלי. לפעמים אנחנו מכבידים על עצמנו בחיפוש אחרי עומק מסוים, אבל חייבים לזכור שזה בסך הכל בידור, כמו שמוזיקה אמורה לבדר אנשים. ואם הקהל נהנה ממנו, אז השגת מטרה קשה ומספקת, ללא חשיבות של העומק שחשבת עליו בזמן שיצרת אותו. קחי למשל את מייקל ג'קסון. יש הרבה שאומרים שהשירים שלו הם פופ שטחי ושהמלים לא עמוקות מספיק. אבל למי אכפת? מיליונים של אנשים התרגשו במשך שנים מהמוזיקה שלו. אז מה אם הוא לא מוצרט? הוא השפיע על אנשים. באותה המידה, אם משהו מצליח לבדר אותנו כמו 'אווטאר', למה שלא ייקחו אותו ברצינות?"
יש סרט שהפליא אותך שלא הופיע ברשימת המועמדים?
"בעיקרון, הם עשו עבודה די טובה. אבל בכנות, חשבתי ש'Blind Side' הוא סרט מצוין. הוא ריגש אותי והביא אותי לדמעות, והוא לא נמצא ברשימת הסרטים המועמדים. סנדרה בולוק, שמככבת בו, מועמדת כשחקנית בסרט, ובצדק, אבל הסרט עצמו הוזנח. ראיתי אותו וראיתי את 'Up in the Air', ואהבתי אותו הרבה יותר. וזאת שוב, כנראה הנטייה הישנה שדיברתי עליה קודם, של האקדמיה לקחת סרטים בעלי אופי אומנותי יותר ולהתעלם מהסיפורים היותר רגשניים".
בהקשר ישיר להבחנה של אסכולת פרנקפורט בין אמנות גבוהה לבידור המוני, אנחנו לא מצפים מטקסי פרסים הנשלטים על ידי מבקרים להיות חופפים לטעם הקהל, ואיגוד העיתונאים הזרים בהוליווד, כמו גם האקדמיה האמריקאית לקולנוע מנסים להיות נאמנים לפרמטרים של איכות וחדשנות. בהתאם לכך, הסימביוזה שקיימת בין ביקורות מהללות והצלחה בקופות אינה בדרך כלל חופפת כמו זו של ליהוק מגה-סטארי ושיאים בהכנסות.
אפשר לראות את זה ביחס שבין סרטים שזכו בעבר ב"גלובוס" כמו "ינטל" ו"השעות", לעומת שוברי קופות שלא בהכרח זכו בפרס דוגמת "איירון מן" או "רובוטריקים 2". אבל לדעתה של ג'וליאנה זה מצב שראוי שישתנה. "הבעיה היא שאף אחד לא מסתכל על מכלול שלם", היא מסבירה. "המבקרים מקבלים כסף בשביל לכתוב ביקורת. אבל אם תיקחי אותם לראות את אמריקה המיינסטרימית, או את ישראל המיינסטרימית, ובקיצור לראות את העולם האמיתי ולדבר עם אנשים רגילים, ולשאול אותם מה הם באמת חושבים - זה עולם אחר לגמרי. אגב, לפעמים סרט נכנס לרשימת מועמדים בגלל הייפ שנמצא סביבו, שהמבקרים מטפחים".
וכל זה לא משנה כשבסופו של דבר הקופה הרושמת מוסרת נתונים.
"זה נכון, אבל יש גם השפעה הדדית בין המבקרים ובין הקופות. למשל, יש את המקרה של 'החיים היפים' של בניני, שהתחיל מסרט איטלקי קטן, ומדובר בסיפור יפהפה ומרגש שכמויות עצומות של צופים התחברו אליו בקלות. וזה קרה דווקא אחרי שהסרט זכה בפרסים".
את חושבת שמתישהו בשנים הקרובות תכנית של E! תהיה מועמדת?
"אי אפשר לדעת, כבר קרו מקרים מעולם. אולי יוסיפו במהלך השנים קטגוריה של ריאליטי או תיעוד בידורי, כמו שהוסיפו באמי. שזה דבר שקרה, אגב, אחרי שהבינו בתעשייה עד כמה תכניות ריאליטי סוחפות קהל. אז אולי בעוד כמה שנים נוכל לראות את האחיות קרדשיאן מועמדות, או את התכנית שלי עם בעלי (צוחקת)".
ואז את תלכי על השטיח האדום ואותך יצלבו ב"משטרת האופנה".
"את צודקת. במקרה הזה אני לא רוצה להיות שם".