לפני כשנה וחצי הוציאו פורטיסהד מלכי הטריפהופ של הניינטיז אלבום שלישי. אומרים שאחת הסיבות לכך שמעריציהם נאלצו לחכות 11 שנה מהאלבום השני עד לשלישי היא הפרפקציוניזם החולני של ג'ף בארו המפיק של פורטיסהד ושליש מההרכב.
אלבומיהם של פורטיסהד הם מלאכת מחשבת, תוצר של עבודה מדוקדקת המושגת בשעות על גבי שעות של עבודת אולפן קפדנית. בדיוק בגלל זה בחר הפעם בארו לעשות ההפך: לייצר אלבום בשוונג אחד, כשכל חומריו ייכתבו ויוקלטו מהר ובספונטניות, בלי תיקונים מיותרים (או לא מיותרים) בסוף.
הוא היה יכול להקים להקת פאנק, אבל במקום זה הוא הקים את Beak: הרכב אלקטרוני, אווירתי, המשלב כלים חיים. האלבום של ביק הוא אלבום אלקטרוני נסיוני מרובה אפקטים, עם באס דומיננטי ושימוש מעניין באפקטים של גיטרה. וכשיש שירה היא לא מובנת או שהיא נשמעת כמו תפילה שבטית בג'יבריש (Pill), או שהיא נשמעת מרחוק, כמו מאחורי דלת סגורה (I Know), או שהיא נשמעת כמו תקליט במהירות 45 ששמו אותו בטעות על 33 (Dundry Hill).
ג'ף בארו, שבנוסף לעבודתו בפורטיסהד משמש כשותף בלייבל Invada (בו יוצא הפרויקט החדש שלו), הקים את ביק בתחילת 2009 עם הבאסיסט בילי פולר (Fuzz Against Fuzz) והקלידן מאט וויליאמס (Team Brick). שלושתם מגיעים מבריסטול - עיר מולטי-אתנית בדרום-מערב אנגליה ששימשה בשנות התשעים כבירת הטריפהופ - והרכביהם של שני שותפיו של בארו לביק חתומים גם הם ב-Invada. אלקטרונטיקה אווירתית, אם כך, היא לא תחום חדש לאף אחד משלושת חברי ההרכב, אבל דרך הפעולה שעומדת מאחורי ביק היא כן.
אלבום הבכורה של ביק הוקלט לייב בחדר אחד, בלי העלאות נוספות או תיקוני אולפן. כל הקטעים נכתבו והוקלטו במשך סשן של 12 ימים באולפן בבריסטול. האלבום נוצר בתהליך מאוד קפדני ומחמיר של כתיבה והקלטה, שחורגת מהמקובל ביצירת אלבומים בימינו. התנאים הוחלטו מראש, וההגבלות שהשלושה כפו על עצמם בתהליך היצירה עזרו להם להשתחרר מהקבעונות שלהם ולעבוד בצורה אחרת.
ההשפעה הבולטת ביותר על האלבום הזה הוא קראוטרוק המוזיקה הנסיונית שצמחה בגרמניה בסוף שנות השישים. להקות כמו Kraftwerk, Neu!, Can ו-Cluster, שהתאפיינו במכאניות עתידנית וגרובים מוטוריים, קיבלו בזמנו את הכינוי המזלזל "קראוטרוק" מעיתונות הפופ הבריטית, בעוד הן עצמן העדיפו את המונח kosmische musik מוזיקה קוסמית. היום, כמובן, נחשב "קראוטרוק" לכינוי לגיטימי, ואפילו מחמיא, בהיותו סגנון רדיקלי, חלוצי ומשפיע, שהקדים את זמנו. לכן לא פלא שלהקות ממשיכות לחקור את שבילי מוזיקת הכרוב החמוץ המרתקים גם שלושים שנה אחרי.
ביק אימצו לא רק את הזמזום המוטורי של הקראוטרוק, ואת היציאה שלו נגד מבני שירים קונבנציונליים, אלא הושפעו גם מצורת העבודה של חלק מלהקות הז'אנר, בעיקר Can. הרעיון של Can ליצור מוזיקה ביחד, באופן ספונטני, בעזרת אימפרוביזציה וללא מנהיג, חדרה לפחות במידה מסוימת לסדר היום של ביק. וכמו Can, גם ביק מהלכים על חבל דק בין מוזיקה נסיונית לפופ. צווחות הדיסטורשן (הקלישאתיות מעט, אבל בכל זאת) של Barrow Gurney ורוחות הרפאים המפחידות של Ham Green מסמנות את הצד הנסיוני יותר של האלבום. אבל יש בו גם קטעים קליטים יותר, גם אם הם לא ממש שירי פופ.
מלבד הקראוטרוק, עוד השפעה בולטת מאוד על האלבום היא הפוסט-פאנק הבריטי, הקר והאפל של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. Dundry Hill, שנשמע כאילו הואט בטעות, בוקע ממעמקי מרתף חשוך בדיוק כמו ג'וי דיוויז'ן; בI Know הזמזום הרפטטיבי מתחבר באופן מושלם לאווירה הג'וי דיוויז'נית; Iron Acton יכול היה בקלות להיות שריד מהקטלוג המוקדם של הלייבל המנצ'סטרי פקטורי; וBlagdon Lake הקטע הכי יפה באלבום מחבר לופ של גיטרה עם סינתיסייזרים וחוזר אל הנאיביות של ניו אורדר בראשית ימיהם.
אם יש משהו שביק בדרך כלל לא נשמעים כמוהו זה פורטיסהד. הקטע היוצא מן הכלל מהבחינה הזאת הוא The Cornubia המלנכולי, שנשמע כמן פורטיסהד בלי בת' גיבונס. מה שביק כן חולקים עם פורטיסהד זה את הנטייה לקריפיות. גם ברגעים הכי סינמטיים, פתיינים ורומנטיים של פורטיסהד, היה במוזיקה שלהם משהו מטריד. זה נכון גם לגבי ביק. זה לא אלבום קל, ולאור התנאים המוקדמים הוא מן הסתם לא אפוי לחלוטין, אבל יש בו כמה קטעים ששווים את המאמץ.