הארחה גסה

המונולוג המבריק של קונאן אובריאן נגד רשת NBC ונגד ג'יי לנו, האיש שגונב לו את הרעם באופן סדיר למדי, היה הוכחה נוספת לגדולה שלו כמנחה "הטונייט שואו" (ו"הלייט נייט שואו" בעבר). אבל בעוד שאלו מתווכחים ומתנצחים על שעות שידור, יש מי שגונב את הרעם, גם אם לא את הרייטינג, באופן סדיר לא פחות וברשת המתחרה, ABC.

"ג'ימי קימל לייב" עלתה לאוויר ב-26 בינואר 2003 כאלטרנטיבה לתכניות האירוח המסורתיות של NBC ו-CBS. הסיכויים לא היו לטובתה, אבל ההומור החצוף של קימל וריענון המונולוג המסורתי בעזרת קטעי וידאו ומיני-הפקות שטותיות, ממקם אותו בראש המצעד. בין אם זה "פאקינג מאט דיימון" - הקליפ האלמותי שגרר את ההמשכון, "פאקינג בן אפלק" - גיירמו ההזוי, או המחווה השבועית לועדת הצנזורה, ג'ימי קימל מיצב את עצמו כילד הרע, אך המעונב, של תכניות האירוח. ליין אפ מוזיקלי על גבול האינדי ומראיין שאשכרה מקשיב לאורחים שלו ושואל אותם שאלות עם הקשר (בניגוד להצצה בכרטיסיות של לטרמן), הופכים את קימל למנחה מספר 1 עבורנו.

לא בטוח אם ג'יי לנו, מי שדחק את "הלייט שואו" של לטרמן למקום השני בטבלת הרייטינג, היה יוצא כל כך בקלות מפרשיית מין מטרידה באמריקה השמרנית. אחת הסיבות שהוא היה נכשל במהלך היא שאין לו עשירית מהכריזמה של הסבא החביב והחלקלק. הקסם של לטרמן, הוותיק בחבורה שמנחה מאז 1982, הוא בגמגום המחושב, בבדיחות עם הקריצה המינית ובמגושמות המזמינה שלו. גם אם נדמה שאין ללטרמן כישורי ראיון, הוא היחיד שבסוף מצליח לשאול את השאלות המביכות ביותר ולהתחמק מאחריות עם חיוך מרושע. הוא גם היחיד שמעיז להיכנס במלכה של ארץ עקרות הבית האמריקאיות, אופרה ווינפרי, ולא להפסיד על כך אחוז אחד של רייטינג.

מבין כל מנחי תכניות האירוח קונאן הוא האתלט. הוא רץ, הוא שר, הוא מתחפש, הוא יוצא אל השטח והוא נראה כמו שדון אירי ג'ינג'י שצמח גבוה מדי. הוא מפרש את הבדיחות בפנטומימה, הוא עוצר באמצע משפט, הוא מתקשר עם הקהל. מונולוג הפתיחה שלו הוא כמו שערב ספיישל של סטנד אפ ב-HBO צריך להיראות וגם אם קשה לראות על הפרצוף שלו אם הוא נהנה מהמרואיין שיושב מולו, ההומור החד שלו מכניס עניין גם בראיון הזוי עם כוכבת שתויה. וכשוויל פרל הוא האורח האחרון שלך ב"לייט נייט" והראשון שלך ב"טונייט שואו", מה הפלא שאתה המנחה האהוד על תלמידי תיכון וקולג'. חבל שהם לא מנהלים את לוח השידורים של NBC.

הסיבה העיקרית שג'יי לנו הוא לא בתחתית הרשימה, היא בשל ההישג המשמעותי שלו באגף המונולוגים שהפך פוליטי יותר מאי פעם מאז כניסתו לנעליו של ג'וני קרסון. מה שלמדינה כשלנו, המושתתת על טהרת הפוליטיקה, נראה מובן מאליו, לא היה כל כך קביל בתכניות פריים טיים מתקתקות ב-1992. אבל כאן תם הקסם של לנו, לפחות בעיני הקהל הישראלי. הראיונות המתחנפים והיחס המועדף שקיבלו סלבריטאי הוליווד אצל לנו, הפכו אותו לעדיפות הראשונה של הכוכבים הגדולים והרייטינג טיפס בהתאם. אבל המעבר לשעה החדשה, הפורמט הכמעט זהה והיעדר השולחן בינו לבין המרואיין, חשפו לא רק את רגליו של לנו, אלא גם את מערומיו של בדרן ממוצע ומראיין מלוקק.

לא מגיע לג'ימי פאלון את המקום האחרון, רק בגלל שהוא כל כך משתדל. אבל כמו שקונאן היה רוצה למחוק את שלוש השנים הראשונות של הלייט נייט שלו, גם פאלון יודע שזה רק עניין של התמדה (ושל משבצת שידור שלא ברור אם נינתן לו ומתי). פאלון אולי ממלמל, הוא אולי מגמגם, צוחק באופן מוגזם מהבדיחות של האורחים שלו ולפעמים לוקח פאוזה שקטה מדי כדי לחזור לכרטיסיות באמצע הראיון ולשאול שאלה לא קשורה נוספת. מצד שני כשהוא מצליח למסור את הבדיחה בשלמותה, היא מצחיקה לרוב. וכשהוא נפגש עם אחד מעמיתיו לימי SNL כמו וויל פארל או טינה פיי, תמיד יוצאת קומדיה מופלאה. אבל בעיקר, מעל הכל, לג'ימי פאלון יש משהו שלאף מנחה אין - וזו הופעה קבועה, ערב ערב, של לא אחרת מהלהקה האגדית, הרוטס. ההתרגשות היומיומית של פאלון ושל כל אורח שמתיישב על הכורסה ופולט: "וואו! הרוטס", שווה צפייה בכל ערב.