פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שירי סוף הדרך

      ערב המחווה ללאה גולדברג לציון 40 שנה לזיכרה היה נגוע במחלת ערבים מהסוג הזה: שום דבר חדש ויותר מדי מאותו הדבר

      בית ביאליק בתל אביב הוא המגה-קלאב של עולם הספרות, המקום הקבוע שאליו עולים לרגל בימי חמישי כדי להסניף קצת תרבות גבוהה, זה שיש בו שפה אחת, קודים פנימיים ופרצופים קבועים. תרבות המועדונים ספגה מכה קשה בשבועות האחרונים בשל היותה תרבות מועדונים, לכן קצת מאכזב לדעת שאם המגה קלאב שלך עוסק בסופרסטאר כמו לאה גולדברג, המשטרה לא תבוא לבדוק אם יש לך מטר מרובע כמו שהחוק דורש. כך יצא שערב עמוס עם 10 דוברים ומוזיקאית אחת שארך שעתיים ורבע היה צפוף כמו התכנים המייגעים שלו, כאלו שגרמו למשוררת שהצטיינה בפשטות עמוקה להפוך לשחזור מהגיהינום של לימודי הספרות. את המסיבה הזו, המשטרה לא הגיעה להפסיק.

      המשורר טוביה ריבנר (שי אוקנין)
      פתח טוב. ריבנר (צילום: שי אוקנין)

      הבעיות של ערב המחווה התחילו בדובר הראשון בו, המשורר, חתן פרס ישראל, טוביה ריבנר ורק בגלל הרף שהציב. ריבנר, בניגוד לחוקרים והפרשנים החובבים היה פשוט חבר מאד טוב של גולדברג ודבריו האישיים והנוגעים על הסבל שנחלה גולדברג מהדור הספרותי שביקש לנשל אותה ממעמדה עוד בחייה, נאמרו בגרון חצי חנוק. כך שגם אם כבר נאמרו בעבר, הם העלו את הריח החמוץ שעוטף את תעשיית הספרות הישראלית, זאת שקנאת הסופרים בתוכה לא מרבה חוכמה ובוודאי לא כסף. הפנייה האישית של ריבנר, שטובלה בקטעי שירה נדירים של גולדברג, אפשרה לקהל לזכור את מי שתמיד זוכרים, אבל אחרת. "אמנותה של גולדברג חיה יותר מאי פעם", הכריז ריבנר בטון של ניצחון במאבק מר על הזיכרון. הקהל מחא לו כפיים, כי הניצחון הזה שייך גם לו, בעבודתו הספרותית הבלתי פוסקת למען הוצאה והנצחה של פועלה.

      אחרי ריבנר החל תהליך התרסקות הקשב של הקהל, שהתבטא בשיעולים בלתי פוסקים שניסו להיות שעון עצר עבור הדובר הסביר והקשוב לרחשי המאזינים. וככל שחובבי גולדברג שנתבקשו להקריא משיריה הפליגו בשבחיה במקום לבצע את תפקידם, השיעול הלך וגבר. וכשחוקרת ספרי הילדים יעל דר הכריזה "ולסיום" נשמעה צעקת "הו!" שכנראה נשמעה הרבה יותר טוב בראשו של הצועק. גולדברג לא הייתה נוהגת כמוהו, היא פשוט הייתה יוצאת לעשן.

      קהל בערב מחווה למשוררת לאה גולדברג (שי אוקנין)
      חוק מטר על מטר לא חל על ערבי מחווה (צילום: שי אוקנין)

      זאב אנגלמאייר הוא דוגמה לדובר מהסוג המבורך,שערבים קשים לעיכול כמו זה שהתקיים אמש, צריכים. המאייר המצוין הציג את גולדברג ככותבת ג'ינגלים וכחלוצת קומיקס עברי באופן מהודק, קצר ובעיקר קליל להפליא, לעומת דוברים כמו נורית זרחי שקראו שירה כמו מנשה נוי במערכון המפורסם של החמישיה הקאמרית ("פי/כוס אמק/פי/כוס אמק/ערס"). חוקרת גולדברג מדופלמת כמו רות קרטון בלום הציגה באופן מעניין את גולדברג כאדם שמח ומשעשע לעומת דמותה הדיכאונית, אך נפלה לאותה נוסטלגיה אישית שלקהל, לא משנה בן כמה, אין סבלנות אליה. מארינה מקסימיליאן בלומין פיצתה את מי ששרד את כל זה עם ארבעה שירים של גולדברג שהלחינה באופן מבריק כרגיל בעצמה, כולל הופעת אורח מפתיעה של אימה של מקסימיליאן בלומין (שנוהגת להופיע איתה בהופעות מלאות).

      מארינה מקסימיליאן בלומין עם אמא שלה (שי אוקנין)
      מארינה מקסימיליאן בלומין ואמה (צילום: שי אוקנין)

      בציון 40 למותה של גולדברג, אין הרבה שונה מבציון ה-20 או ה-30 לזיכרה. אכן, מעמדה הפמניסטי בלתי מעורער, רשימותיה העיתונאיות מבריקות, היא אייקון מודרני וגם חלק בלתי נפרד מעיצוב דמות הזר בתרבות הישראלית. גולדברג, תמיד עם הפנים קדימה, הייתה משתעממת מכל זה ותוהה, למשל, מה דעתה על מצב תעשיית הספרים בארץ? מה היא חשה כלפי האופן בו מלמדים את שיריה בתיכונים? איך היא מסתדרת עם הפרשנות של הרוק המודרני שחוזר אליה שוב ושוב ושוב? מה שלומי סרנגה, שהכיר אותה רק דרך הטקסט של "האמנם (את תלכי בשדה)" חושב עליה היום? אולי היא בכלל הייתה כותבת לטלוויזיה?

      בערב הספציפי הזה לפחות, לא היו תשובות לשאלות האלו, כיוון שהן לא נשאלו. בערבים הדחוסים והחנוקים האלו, כבדים מעודף המשקל התרבותי של נושא הערב ודלים מיצירתיות בעקבות עריכה מבוזבזת, 40 שנים ללאה גולדברג הוא עוד תאריך שצריך לציין. בשבוע הבא נמצא כבר משהו אחר שמישהו ידבר עליו והקהל ישתעל.