"הקופסה" , סרטו השלישי של ריצ'רד קלי ("דוני דארקו"), מציע לצופיו מסע מעניין, מתסכל ומבלבל לאורכן ולרוחבן של האובססיות שמעסיקות את מוחו של יוצרו. קלי אמנם הצהיר שזהו סרטו המסחרי ביותר, אך האמת היא שרוב מי שיראה אותו יתעצבן, יתבלבל, ואולי אפילו יקלל. שכן שום דבר לא קורה כאן כפי שהייתם מצפים שהוא יקרה. והחתרנות הפרוורטית והדווקאית ששולטת ביצירה האיטית והביזארית הזאת עשויה להרתיע ולנכר את מי שהגיע לקולנוע על מנת לצפות במותחן הוליוודי שגרתי וקל לעיכול. סתם שתדעו.
הסרט ממוקם ב-1976, ומביא את סיפורם של ארתור ונורמה לואיס (ג'יימס מארדסן וקמרון דיאז) - זוג נשוי שגר עם בנם וולטר בבית דו קומתי בפרברי וירג'יניה. הוא מהנדס בנאס"א, היא מלמדת ספרות בתיכון, ובהחלט אפשר לומר שהם עדיין אוהבים אחד את השני.
בוקר אחד הם מוצאים על מפתן דלתם קופסה. בתוך הקופסה יש מכשיר. על המכשיר יש כפתור אדום. אם ילחצו על הכפתור האדום, כך מספר להם האדם שהניח את הקופסה בפתח ביתם (פרנק לנג'לה האלגנטי), יקרו שני דברים. דבר ראשון: הם יקבלו מיליון דולר. דבר שני: מישהו שהם לא מכירים ימות.
על בסיס הדילמה הלא פשוטה הזאת טווה קלי קור דביק ומעיק שהולך והופך לאבסורדי ככל שנוקפות הדקות. למרבה המזל, לצד האבסורד הרב, מקפיד להיבנות גם מתח כאשר חלק לא מבוטל מהקרדיט על כך צריך ללכת לפס הקול האפקטיבי שחיברו חברי להקת "ארקייד פייר", לעבודת המצלמה המהפנטת של סטיבן פוסטר, ולדמויות המשנה המפחידות למראה שסובבות את הגיבורים שלנו.
ארתור ונורמה מתלבטים לא מעט אם ללחוץ או לא ללחוץ, ואחרי שהם סוף סוף מקבלים את ההחלטה שלהם (לא מגלה, תראו לבד), העניינים הופכים להיות עוד יותר מוזרים. השניים מוצאים את עצמם במרכזה של קונספירציה קוסמית גדולת מידות, חייהם השלווים מאיימים להתמוטט עליהם, וממש לא ברור כיצד, ואם בכלל, יצליחו לגבור על הכוחות המסתוריים שהחליטו להעמיד אותם למבחן.
"הקופסה" מתבסס על סיפור בן כמה עמודים מאת ריצ'רד מאת'סון (שכתב גם את הספר שעליו התבסס "אני האגדה"), וקלי נחשף אליו לראשונה בילדותו באמצע שנות השמונים, כשזה עובד לפרק בסדרת "איזור הדמדומים". העיבוד שלו לוקח את הסיטואציה הבסיסית של מאת'סון, מרחיב אותה, ומשתמש בה על מנת לייצר מחזה מוסר הזוי ואקזיסטנציאליסטי שניזון מהסרטים היותר סיוטיים של דיוויד לינץ' ("כביש אבוד", "מלהולנד דרייב", "קטיפה כחולה"), ממותחני הפרנויה של שנות השבעים, מרעיונותיו של ארתור סי. קלארק, ומהאוטוביוגרפיה של הבמאי (גם אביו של קלי היה מהנדס בנאס"א).
מצד אחד, כמו בשני סרטיו הקודמים, גם הפעם קלי קופץ מעל הפופיק. "הקופסה" אמנם אינו מוגזם ומנופח כמו "Southland Tales" תאונת הרכבת האפית והבלתי נשכחת של קלי מ-2007 אבל הוא בהחלט יכול היה להיות קצר יותר, והוא גם יכול היה להיות פחות מסובך, פחות פלצני ופחות סתום.
אבל מצד שני, גם במצבו הנוכחי, באורך של כמעט שעתיים, ועם לא פחות משלושה אזכורים לז'אן פול סארטר (למקרה שלא שמתם לב לאזכור הראשון, או לאזכור השני), קשה להתכחש ליכולת של הבמאי הצעיר והמרגיז הזה לייצר אימאג'ים מרשימים ומטרידים, ולנטייה שלו לפלרטט עם רעיונות מעניינים.
נכון, כשמחברים את כל החלקים והאלמנטים של הסיפור הזה יחד לא מקבלים יותר מדי. למעשה, ניתן לטעון במידה מסוימת של צדק שלא מקבלים כלום. אך בהחלט ניתן לשאוב מעט נחמה מכך שהדרך לפאנץ' ליין המטאפיזי המופרך של היצירה הפגומה הנ"ל, רצופה ברגעים אווירתיים מוקפדים ומצמררים שמאששים את העובדה שקלי הוא יוצר ייחודי וכשרוני. אם ימשיך כך, אולי יום אחד הוא אפילו יעשה סרט טוב.