"אם עמוס עוז לא מגיע אין כאן אייטם", פסק בנחרצות צוות ערוץ 2 שהגיע אתמול (שישי) בצהריים לסקר את הופעת ההשקה לאלבום "הים לקח, הים נתן" של המוזיקאי שאול בסר במועדון הזאפה בתל אביב. היח"צנית ניסתה לשכנע, הסבירה שעוז ששירי האלבום מבוססים על ספרו "אותו הים" הודיע שהוא חולה, אבל הצוות נטש את המקום. הוא טעה, ובגדול.
אחד התהליכים המרתקים ביותר בשנים האחרונות בעולם התרבות התל אביבי (ולא הישראלי, יש לומר) הוא התקרבותם של עולמות הספרות והמוזיקה זה לזה. נודף מהתהליך הזה ריח של אליטיזם, אבל זהו אליטיזם חיובי, כזה שמנגיש את עצמו ויורד לעם אך עושה זאת מבלי להתבזות.
האירוע המכונן היה לפני כשנתיים, אז יזם פרופסור ניסים קלדרון את סדרת האירועים "שירה פלוס", במהלכם הקריאו סופרים "קאנוניסטים" את יצירותיהם בליווי מוזיקלי. השיא של הסדרה היה במועדון לבונטין 7, שם הקריא עוז קטעים מספרו האמור כששאול בסר מלווה אותו בפסנתר, יהלי סובול וחן קליין בשירה והשחקנית ליאורה ריבלין (אמו של בסר) בקריאה. מהמפגש הזה נולד מופע, בו הלחין בסר את הטקסטים של עוז, ועכשיו גם אלבום, שלרגל השקתו נפגשו שוב כל היוצרים, מינוס עוז עצמו.
האתגר היה גדול. לא קל לעבד ולהלחין קטעי פרוזה. יש להם חיים משל עצמם שאינם מתמסרים בקלות למקצבים חדשים וכדי להשתמש בהם כבסיס ליצירה יש צורך בהרבה כישרון, רגישות ויצירתיות. עם זאת, הבחירה ב"אותו הים", שראה אור ב-1999, היא בחירה חכמה. הוא נחשב לספרו התל אביבי היחיד של עוז (למרות שעלילתו מתרחשת גם בבת ים, בערד, בטיבט ובבולגריה), ורובו קטעי שירה שמכילים לא מעט יסודות אוטוביוגרפיים, עוד לפני "סיפור על אהבה וחושך". יתכן שזה מה שהקל במעט על מלאכת הענקת החיים החדשים ליצירה.
לא מעט דמויות מופיעות ב"אותו הים": האם המתה, הבן האובד בטיבט (לפעמים עם זונה פורטוגזית), האב שהתאלמן זה מכבר וחי עם חברתו הצעירה של בנו (ומחוזר על ידי שכנתו האלמנה הוותיקה). הרומן קושר בין כולן, כמו יצאו כל התודעות מאותו מעין ועתה הן זורמות אל אותו הים, ובמהלכו הן מדברות זו עם זו כאילו היו בחדר אחד. אפקט דומה הצליח להשיג בסר, המגיע מעולם הג'אז והתיאטרון, בעיבוד המוזיקלי שיצר לספרו של עוז.
בשיר הפתיחה "חמש, שש נפשות" (מחפשות מחבר?), בו התארחו יהלי סובול ודודי לוי, מוצגות הדמויות אחת אחת במהלך הבתים, ואילו החיבור ביניהן נוצר בפזמון (שמתאר כיצד "רובן רוב הזמן בחיים - לא פעם בוכות זו לזו על מגש גבינות וזיתים"). האורחים באלבום ובהופעה נכנסים ויוצאים מהשירים כשחקנים על במה ובהתחשב ברקע המשפחתי של בסר, ובעברו כמלחין הצגות, זה די מובן.
שיא ההופעה, אם צריך לבחור כזה, היה הביצוע לשיר הנושא של האלבום בו התארחה אהובה עוזרי (שמיתרי קולה נכרתו). עוזרי הדהימה את הקהל בנגינתה על ה"בנג'ו ההודי" (כלי הפריטה הייחודי בעל השם המשעשע "בולבול טראנג"). ראוי לציין את הכימיה המוזיקלית המרהיבה בין האישה המיוחדת הזו, שלמדה לנגן על ה"בולבול" ממאסטר נגינה הודי אגדי, לבין הפסנתר של בסר, שגם מפיק את אלבומה הקרוב.
על המלאכה התיאטרלית ניצחו אמו של בסר ליאורה ריבלין, שלצד כישורי המשחק שלה הפגינה גם אישיות מוזיקלית מעניינת, והשחקן שמעון מימרן בעל קול בס רועם ודומיננטי. השניים התארחו ברוב חלקי ההופעה ושילבו היטב בין קטעי קריאה, בליווי מוזיקלי נבון ורגיש (אם כי לעתים מעט רגיש מדי), לבין שירה מינורית בפזמונים החוזרים.
"בקרוב בן 70 המספר הבדוי", הקריאה ריבלין לקהל וכיוונה כמובן לעוז. "מספר על עצמו, מספר על אמו, משתדל למעט במילה 'כמו'... מאז ילדותו שמע שוב ושוב מפי דודה סוניה, אישה סובלת, שעל כל דבר צריך להודות. ועכשיו הוא מוצא את עצמו די קרוב להשקפה הזאת... מת הנגר. השולחן עוד כאן. שתזכור שבאת אל המוכן. תשאיר בתמורה שורות אחדות ראויות לשמן".
וכך, עם כניסת השבת, זכו אותן שורות ראויות על אנושיות, חיפוש אהבה, חלומות ותקוות לעתיד לעיבוד מוזיקלי פואטי ותיאטרלי שחיבר אותן לכאב ולאובדן והוביל אותן ללא פחד אל ים גדול אחד, אליו זורמים כולם.