חסר און

הפוזה של מי שראה הכל כבר בגיל המופלג של 21 הופכת את "דע מאין באת", אלבום הבכורה של ישראל בר-און, לאכזבה שאפילו לא מהדהדת. עינב שיף עלה נידף

עינב שיף
17/01/2010

לא צריך לחכות עד הקאבר של ישראל בר-און ל-"Blowin' In The Wind" של דילן כדי להבין מהו המודל שמרחף מעל "דע מאין באת", אלבום הבכורה של הכוכב הנולד. שירים כמו "מתעייף", "מצילה אותי", "משיגינע קופ", "העולם של מזל" ו"יצאתי להתלכלך" אמורים למצב את בר-און – על אף שמההשוואה הזו אין לו סיכוי לצאת טוב – כמו דילן המוקדם: גבר צעיר, יפה ומוכשר, שמגיע מהפריפריה לעיר הגדולה כשהוא חמוש בסיפור אישי מרגש ולמרות גילו הצעיר הוא מסוגל להעניק אבחנות דקות ומלאות חוכמת חיים. כראוי ליוצר שהתגלה ב-SMS, בר-און אפילו מדלג על כמה שנים בחייו של דילן וחותך כבר בתוך האלבום הראשון שלו מהגיטרה-מפוחית לצליל חשמלי יותר, מבלי לחטוף קללות באיזה פסטיבל של סלקום.

בתום העשור השביעי לחייו, לדילן – והאמת, גם ליצירות הביכורים של שלום חנוך או עברי לידר – אין מה לדאוג. בניגוד אליהם, "דע מאין באת" ממשיך בגאווה את מסורת המשוואה המזויפת שנוצרה בישראל, לפיה צליל רך ועירום שווה אינטימיות וכנות, במיוחד אם הוא מלווה בהשקפה "בוגרת" שאינה אלא הודאה בעייפות. בר-און, למרות כריזמה טבעית שהופכת אותו לדמות מעניינת לכשעצמה, הוא עוד יוצר ישראלי שעל סף גיל 21 משדר "ראיתי הכל".

הטעות כאן היא לא ההתנשאות – גם זו תכונה שרוקר צריך מדי פעם – אלא הקונספט המותש של בר-און ב"דע מאין באת", שבמקום לפרק את העולם החדש שהגיע אליו "נסחף ולא סוחף", כמו שהוא עצמו כותב ("מתעייף"). כל מי שהאזין ל-"The Freewheelin' Bob Dylan" שומע שלמרות ההפקה המינימליסטית, הסקרנות של דילן היא תזמורת רבת עוצמה של רעיונות וחושים מגורים. בר-און, לעומת זאת ולמרות היומרנות הטקסטואלית להבין ולהכיל באופן קלישאתי דמויות של הדוניסטית תל אביבית או של עבדי תרבות הסלבס, נשמע כאילו הוא לא רוצה להיות כאן.

העתיד כבר כאן

בדיקה חכמה חושפת סיכון לשבץ מוחי - כעת במבצע מיוחד

מוגש מטעם שחל
ממשיך בגאווה את מסורת המשוואה המזויפת, לפיה צליל רך ועירום שווה אינטימיות וכנות. עטיפת האלבום(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הבעיה של בר-און מתחילה בשפה. כמי שרוצה לאבחן את החיים בישראל בשנת 2010 ומעוניין להכניס את המאזין לסלון של עצמו, הוא חייב להבין שקשה להתייחס ברצינות לשיר עם שם כמו "משיגינע קופ", או לביטויים כמו "נותנים גיחה למועדון לעשות ריקודים" ("כמה טוב היה שם") וכמובן "גזור עלייך" ("הנני מצהיר בזאת") שכבר הפך למיתולוגיה, ולא במובן הטוב של המונח.

זה לא עניין של דקדוק, נושא שנמצא על הזין של הרוקנרול, אלא אטימות תקשורתית של יוצר עם מאזינים שאמורים להתרגש ממה שהוא אומר וכרגע – אין לאף אחד מהם מושג מי מדבר ככה. כשיהלי סובול, למשל, כתב "אני לא יכול בלי זה/לא יודע למה/לא יודע כמה/יהיה מספיק בשבילי", הוא פירק את כל תרבות השפע של ישראל המערבית במשפט עקום שהוא ישר לחלוטין. ב"דע מאין באת" כמעט שאין משפטים כאלו וגם לא דומים לאלו כיוון שבר-און מתקשר עם קהל מבוגר שאמור להתלהב מהילד. לאנשים בגילו ובוודאי אלו שהצביעו לו בגלל חיוך מתוק ושיר סביר, בר-און הוא יוצר לא רלוונטי.

גם מוזיקלית והפקתית, בר-און הוא יוצר מאולחש, ששר בטון כמעט מתיילד על "סקס, סמים ושירותים ציבוריים" בשיר "יצאתי להתלכלך", שיש בו לכלוך כמו שבספורט הישראלי יש ניהול תקין. כל פרץ של חיוניות עטוף בטונות של צמר גפן הפקתי ובקולו הגבוה. בר-און נע בין הפקות גיטרה-בס-תופים בקצב הריקוד של ישיבת הפלייליסט ("איש צהוב") – כאלו שעברי לידר עשה טוב בהרבה בבכורה שלו, לפני יותר מעשר שנים – לבין אותו טון "אישי" שבו הוא נשמע כמי שעשה טובה והגיע להקלטה.

אבל למרות האכזבה הקשה מ"דע מאין באת", עצם העובדה שבר-און יצר ציפייה כלשהי מעידה בכל זאת על יסודות סבירים של יוצר. קודם כל, יש לבר-און מה להגיד וזה מספיק חשוב לו כדי לשיר את זה. בעידן שבו סדר היום של המוזיקה הישראלית המיינסטרימית הוא בעיקרו סלולרי (ושיראל!), בר-און הוא בוסר שאפשר לעבוד איתו, אולי באמצעות האזנה לאמנים כמו ברייט אייז המוקדם, שהסתכל למציאות בלבן של העין, או באופן מקומי יותר לאסף אמדורסקי, שגם בהופעות הנוכחיות שלו מראה שהקיום של הכאן והעכשיו הוא כוכב הצפון ביצירה שלו. בנקודה הזו, בר-און הוא כוכב נולד שעומד בפני תקדים: הנפילה שלו תהיה חזקה אבל אפילו רעש היא לא תעשה.

ישראל בר-און, "דע מאין באת" // הוצאה: טדי הפקות, הפצה: פליי רקורדס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully