יומני כרונוסלביה – פרק 20 ואחרון

אחרי שמלך כרונוסלביה סיפר לנו שרוצחה של לורינטה הוא פמבריס, המשכנו לחפש את ג'ימבו החטוף, ומצאנו שהיה זה גדול האף מהקרפטים שחטף אותו. מירה ואבא ניסו להתנפל עליו, אבל הוא כלא אותם בכלוב העץ וסיפר להם שמי שעמד מאחורי המזימה היו ליאופולד ואיוון סופרמולר.

ההכרה חלחלה בי לאיטה. איני בן אצילים, אני סתם איש פשוט ופחדן שלא מסוגל אפילו לנתק את הרגליים מהקרקע כדי לחלץ מצרה את האנשים האהובים עליי מכל. עמדתי כך מאחורי העץ והסתכלתי על אבא, מירה וג'ימבו הכלואים בכלוב התלוי שבנה גדול האף מהקרפטים, שם שהמצאתי מתוך פחד לאדם המגודל והמעוות הזה, שהיה קורבן של הנסיבות בדיוק כמונו.

גדול האף פנה בינתיים מהכלוב, מטולטל עדיין מעוצמת הרגשות, לאחר שסיפר לשבוייו בדיוק מה קרה במדינת כרונוסלביה לפני 150 שנה בערך. הסיפור היכה את כולם בתדהמה. מירה ישבה בפנים קפואים, מנסה לעכל את הדברים ששמעה. אבי הניח על כתפה יד מחבקת, אך דומה כי גם הוא עצמו היה שרוי בעננת הרהורים משל עצמו. אפילו ג'ימבו, שלכאורה נזרק לקלחת המסחררת הזו על לא עוול בכפו, הבין את גודל המשמעות של הדברים. הענק הרים את הגרזן בלאות מהרצפה, וחזר לערימת העצים שהחל לחטוב לפני שהפרענו את שלוותו.

פתאום הרגשתי חום עז עולה בגופי, ורצון לזוז, לפעול. עמדתי ככה מאחורי עצים יותר מדי זמן בחיי, הייתי קפוא, לא פעלתי למען המטרה הנכונה מעולם. הגיע הזמן לעשות משהו, הגיע הזמן לקפוץ החוצה בלי לחשוב ולהסס. התחלתי לנשום נשימות מהירות וחדות, והרגשתי איך אני הופך קל יותר מהאוויר. זה הזמן!

זינקתי באוויר בשאגת קרב אדירה, שיצאה לא מהריאות אלא מהבטן, מהרגליים, מכל הגוף. רצתי אל קרחת היער בשיא הכוח, והתנפלתי על גדול האף בלי לחשוב על התוצאות. הוא כבר היה חמוש בגרזן, אבל גורם ההפתעה היה לטובתי. הוא לא שיער כי יש אדם נוסף מאחורי העץ. קפצתי עליו בכל כובד גופי, והפלתי אותו לאדמה. הגרזן עף מידיו, אך הוא עדיין היה גדול ממני כפליים וחזק ביותר. לאחר ההלם הראשוני, הוא חזר לאיתנו, והתנפל עליי בקפיצה. הוא חבט בי באגרופיו, הטיל אותי לקרקע ובעט בי. הרגשתי את הכאב בצלעות ובפנים עם כל מכה, אבל לא ויתרתי. התחמקתי מאחת הבעיטות והדפתי אותו לרצפה עם הרגל. הוא צנח כשק פחמים על האדמה, ואני קפצתי על גבו והתחלתי לחנוק אותו בשתי ידיי. הוא השתולל וזעק מכאב, ניסה לקום ושלח את ידיו לאחור כדי לתפוס אותי, אבל ידיי כבר היו לפותות היטב סביב ראשו. הוא הצליח להתגלגל על צידו, ומחץ אותי תחת כובד משקלו, אבל לא ויתרתי, והמשכתי לחנוק אותו בשתי ידיי שכבר החלו להכחיל מהמאמץ. הרגשתי איך כל עצם בגופי עומדת להתרסק כאשר הוא שכב עליי, מנסה להדביק אותי אל הקרקע ולנער אותי מעליו כמו כלב שמנסה להיפטר מטפיל טורדני, אבל ההחלטה כבר היתה בי. אני אלחם בו עד המוות אם צריך, אני לא אשב יותר בצד, מבועת מפחד.

הוא היה גדול, וקשה היה להכניע אותו. דומה כי הוא יכול להחזיק מעמד לנצח, ואני התחלתי להרגיש איך כוחותיי אוזלים ממני תחת משקלו העצום, כיצד אני נקבר באדמה וגופי אינו נשמע לי יותר. הוא הרגיש כי אני משחרר לאט את אחיזתי, ובשאגת אימים המשיך להצמיד אותי אל הרצפה, למעוך אותי תחתיו. הדם אזל מפניי ומידיי, והרגשתי גל של קור עובר בתוכי, כתמים שחורים הופיעו מול עיניי, ושאגת הניצחון של המפלץ בעל האף העצום הדהדה באוזניי כרכבת מתקרבת בחושך. זה היה הסוף, אין ספק.

הסוף? לעולם לא! לעולם לא אכנע יותר לפחדנות, להתמכרות להפסדים! המפלץ בעל האף העצום... זהו זה! איך לא חשבתי על זה קודם?! ריכזתי את שארית כוחותיי בתנועה האחרונה והחשובה ביותר. בתנופה אדירה עזבתי את צווארו של האיש הענקי, ותפסתי אותו באפו, האף שכזכור כיסה את מחצית פרצופו המעוות. כל יד שלי כיסתה נחיר אחד, ומשכתי אותו כך לאחור בשיא הכוח שנותר לי. הוא התפתל וצרח מכאבים, מופתע מהשינוי הפתאומי שהפך אותו ממנצח ודאי בקרב הזה למי שנתון פתאום בסכנה גדולה. ראיתי שהתוכנית עובדת, והמשכתי למעוך את נחיריו לתוך אפו, גורם לו לשאוג בייסורים אדירים. עדיין הייתי מעוך תחת גופו, אבל הוא כבר לא יכול היה לדחוף אותי עוד למטה, ובשנייה הבאה אף הצלחתי להפוך אותו שוב על צידו מכיוון האף. הוא הפחית את התנגדותו לאט לאט, ואני הוספתי לקמט ולדחוף את האף לתוך גולגלתו בידיי. לבסוף שקעה גם שאגתו, והוא צנח כשפניו קבורים ברצפה ברעם עמום. לא עזבתי את ידיי מהאף והמשכתי לשכב על גבו, המום מגודל האירוע, מתנשף בכבדות מהמאמץ, ומוודא שהוא אכן מחוסר הכרה.

קמתי לאט על רגליי, מחזיר לעצמי את גופי ואת תודעתי הקודמת. ניצחתי. עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות, בפעם הראשונה בחיי, וניצחתי. התחושה היתה מסנוורת, גדולה ומופלאה. לפתע שמעתי פתאום את קריאות העידוד והניצחון של הכלואים, שכנראה עשו זאת לאורך כל הקרב, אלא שקריאותיהם לא הגיעו לאוזניי בגלל שאגות הכאב של היצור שהכנעתי. נזכרתי בהם מיד, והלכתי לשחרר את החבל שתלה את הכלוב באוויר. הורדתי אותם בזהירות אל הרצפה, ושחררתי את הבריח. הם יצאו בשמחה. אבי חיבק אותי חיבוק אמיץ, ולחש באוזני: "כל הכבוד, בני."

הלחישה הזאת היתה שווה עבורי את המסע כולו. ג'ימבו המאושר קפץ עליי בהתלהבות וצעק:
"הראית לו מה זה ל'תעסק עם סופרמולר!"

מירה עמדה בצד, מחויכת. לכסנתי אליה את מבטי, וחייכתי גם אני.

"נראה לי שהגיע הזמן לחזור הביתה, לא?" אמרתי בתחושת הקלה גדולה. אבי וג'ימבו הנהנו במרץ, והתחילו לצעוד מאוששים בחזרה לכיוון תחנת הרכבת.

"אני מצטערת לקטוע את השמחה המשפחתית," אמרה פתאום מירה, שנותרה עומדת מאחור, "אבל יש לנו עוד עניין אחרון שצריך לסגור."

נעמדנו שלושתנו על מקומנו. הסתובבתי אליה ולא הבנתי על מה היא מדברת. פניה היו רציניים, מרוחקים מאד.

"בואי, מירה," אמר לה אבי בדאגה. "נסגור את זה בבית." דומה היה שהוא מבין את כוונתה. הסתכלתי עליו בפליאה.

"לא, אלכסנדר," אמרה. "יש דברים שצריכים להיעשות."

ואז היא פנתה אליי. "אתה יודע למה אתה נמצא פה, במקום הזה, במדינה הזאת, נכון, סימור? אתה זוכר את מטרת הביקור שלנו במקום המקולל הזה."

הייתי המום עדיין ולא הבנתי דבר ממה שאמרה לי.

"כאשר נפגשנו בלילה ההוא בפעם הראשונה, כבר אז ידעת כיצד זה ייגמר. כל הזמן ידעת. ועכשיו הגיע הרגע."

התקרבתי אליה כדי לפייסה, לא בטוח עדיין ממה. רציתי לשלוח יד לעברה, לנחם אותה ולעודד אותה שבבית הכל יהיה בסדר. בתנועה מהירה כברק, שלחה מירה יד לעבר קרסולה, הוציאה משם סכין חדה, נופפה אותה באוויר בתנועה מיומנת, ולפני שידי הספיקה לחזור ולהתחמק, תפסה אותה מירה, משכה אותי אליה, ונעצה את הסכין עמוק בבטני.

הכאב היה משתק. חשתי את כל גופי מתכווץ לתוך עצמו, בוער מפנים ופועם כתוף ענקי של תזמורות. צעדתי לאחור צעד רועד או שניים, אוחז בבטני, ונפלתי לארץ. ג'ימבו ניסה להתנפל עליה, אך אבי אחז בו בכתפו, ולקח אותו לצד.

ראיתי עכשיו את השמיים הכחולים ואת צמרות העצים נעות בשקט. ראשה של מירה הופיע מעליי.

היא דיברה בשקט ובביטחון. "אני, מיראבל רוזנשטראוך, נכדתה של בתה של לורינטה רוזנשטראוך, בתו של הקצב ירולים רוזנשטראוך, האיש החשוב והאדיר ביותר בכפר טוריסי ספאטולום שבמדינת כרונוסלביה, נוקמת בזאת את נקמתה של אמא של סבתי, שנרצחה על ידי ליאופולד השד ואיוון סופרמולר, ורואה את העניין סגור ומסוגר בפני המלך ובפני האל."

כאשר אמרה זאת, צפו מול עיניי תמונות ישנות, שנדמו כאילו קרו לפני זמן רב כל כך, אך למעשה התרחשו רק לפני שבוע. ראיתי את מירה ואותי יושבים בפאב וצוחקים, ראיתי אותה חורטת במיומנות את מספר הטלפון שלה על המצית שלי, ראיתי אותה בביתי, מספרת לי שהיא תיקח אותי למקום רחוק ותנקום את נקמתה, ראיתי אותה מחייכת לעברי במטוס ושואלת אם אני רוצה קפה או תה. ראיתי אותה שוכבת מעליי ברגע הקסום ההוא, קוראת בשמי לתוך הלילה.

כל כך הרבה פעמים ראיתי אותה, אבל לא הבנתי דבר. היא אמרה לי כל מה שהייתי צריך לדעת, אך הייתי אטום במחשבותיי. השמיים הכחולים התקדרו מעט, וצמרות העצים נעטפו בשכבה דקה של שחור.

מירה קירבה אליי את ראשה, קרוב כל כך ששוב יכולתי לראות בעיניים כלות את החיבור שבין אפה התותב לפניה. אהבתי אותה כל כך ברגע הזה, למרות הכל. זו היתה מירה. מתוקה ומרירה. שקרנית ורצחנית. זו היתה מירה שלי. השמיים כבר לא היו כחולים יותר, כי אם שחורים, והעצים הפכו לרשרוש נעים באוזניי.

היא הצמידה את פיה אל אוזני, לחשה לי: "אני מצטערת כל כך, אהובי. היה שלום."

ואני עצמתי את עיניי בפעם האחרונה.