כבר מזמן שלא סבלתי בסרט כמו שסבלתי ב"זה מסובך". ותאמינו או לא, דווקא באתי ליהנות מהקומדיה הרומנטית הזאת. אני בהחלט מחבב ומעריך את מריל סטריפ, שמככבת בתפקיד הראשי בתור גרושה עשירה ומבולבלת. אני מאוד אוהב את סטיב מרטין ואת אלק בולדווין, שמגלמים את שני הגברים שחושקים בה. ואפילו את ננסי מאיירס, שכתבה וביימה, אני מוכן לקבל אל חיקי. כלומר, כל עוד אנחנו מתייחסים ל"מה נשים רוצות" ו"באהבה אין חוקים", שהיו חביבים יחסית, ומתעלמים מ"החופשה", שהיה כל כך משעמם ומעצבן שכמעט תקפתי את המסך בחרב שלופה.
בכל מקרה, למרבה הזוועה, "זה מסובך" התברר כסרטה הגרוע ביותר של מאיירס עד היום. כמאה ועשרים דקות מסוייטות לחלוטין שמדגימות את כל חולייו של הקולנוע האמריקאי המסחרי; כמוצר מלוקק ומטומטם שתפור למידותיהן של עקרות בית אמריקאיות שסוגדות לאופרה; כשקית מטפטפת של זבל שמותירה ריח רע בבית גם שעות ארוכות לאחר שהושלכה לצפרדע. בחיי, ראיתי סרטי סנאף שהיו מצחיקים יותר.
כאמור, סטריפ מגלמת כאן גרושה עשירה שצריכה להחליט מה היא עושה עם עצמה. מצד אחד, בעלה לשעבר (בולדווין) להוט לחזור אליה עם הזנב בין הרגליים עשר שנים לאחר שהתגרשו. הוא אמנם נשוי בשנית לאישה צעירה עם קעקוע על הגב, אבל היא די נראית כמו גבר, ואם בכך אין די, הרי שגם יש לה ילד נודניק בשם פדרו. מצד שני, גם סטיב מרטין, שמגלם ארכיטקט גרוש ורגיש שמגיע לבנות לסטריפ בית (כי הבית הענק שבו היא גרה לבדה כבר אינו מספיק גדול עבורה ככל הנראה), מעוניין בה. בקיצור, צרות של גרושות עשירות.
אז סטריפ רוקדת בין גבר אחד לגבר שני, ובמשך כל הזמן הזה מאיירס שמביימת את סרטיה כאילו היו מגזינים לעיצוב פנים - לא מעוניינת שנשכח לרגע שמדובר בקומדיה פשטנית להמונים. לכן היא מרפדת את יצירתה באינספור מצבים "משעשעים", צפויים ומוגזמים (שבפועל אינם משעשעים כלל, בעיקר כי הם צפויים ומוגזמים) ובמוזיקה קלילה, אוורירית ובלתי נסבלת. ולכן היא גם גורמת לדמויותיה להתנהל ולדבר כאילו היו ילדים בני שמונה. שזה מאוד מצער, כי בתיאוריה, אין דבר מעניין יותר מתשוקותיהן הנסתרות של נשים בגיל העמידה. ואני אומר את זה כאחד שראה בחייו כמה וכמה סרטים צרפתיים ולא מעט פורנו.
אבל אם על סטריפ, בולדווין ומרטין עוד אפשר איכשהו להסתכל (כי גם כשהם משתטים ומתבזים, חלק לא מבוטל מהאפיל שלהם נשמר, ובגלל זה הם הצליחו לשרוד כל כך הרבה זמן בעסק האכזר הזה), הרי ששחקני המשנה הם כבר סיפור אחר לגמרי.
שלושת ילדיה של סטריפ, למשל, והארוס של הבת הגדולה שלה (ג'ון קרסינסקי מ"המשרד") מפליאים להיות פלקטים פלסטיים שמסמלים את האמריקאיות בגלגול הכי בלתי נסבל שלה. במלים אחרות, את רוב הזמן הם מבלים בלקפוץ למעלה ולמטה תוך כדי שהם צועקים בהתלהבות "או מיי גוד, או מיי גוד!!", וכשהם לא עושים את זה, הם סתם מתנהגים כמו פרחחים מפונקים ולא מפותחים שכלית ו/או רגשית שצפויים לגרום לכל צופה מיושב בדעתו לרצות לשים אותם בתוך שק, לקשור, ולהשליך אל תוך המיסיסיפי. ובמיוחד את הבת הצעירה. ג'יזס, איזו מעצבנת.
וזה עוד לא הכל. כי כמובן שלסטריפ גם יש שלוש חברות, וכמובן שלא חסרות בסרט סצנות שבהן הארבע יושבות בנינוחות בסלון שנראה כאילו יצא מחדר תצוגה, מרכלות, בולסות עוגות, ומתפקעות מצחוק כמו פרות שהכניסו להן אקסטזי לחלב. אם היה לי פסנתר כנף מיותר בהחלט הייתי שוקל להפיל אותו עליהן. ובמיוחד על החברה שמגולמת בידי אישתו של טום הנקס.
כשלונו המהדהד של "זה מסובך" מתבהר ומתחדד בחמש הדקות האחרונות של הסרט, שכן בשלב זה כבר לא נותרת למאיירס ברירה, והיא צריכה לרגע להפסיק עם הסלפסטיק ולהיות רצינית. "אז ככה מדברים מבוגרים", אומרת סטריפ לסטיב מרטין שעה שהם מנסים לעשות סדר בבלגן המיותר שנוצר, ומדגישה תוך כדי את הבעיה המרכזית של פצצת הפיגור הזאת: עד לאותה נקודה מאיירס התעקשה להשתמש בכלים של גן חובה טיפולי כדי לספר סיפור על אנשים אינטיליגנטיים ומצליחים שנמצאים עם רגל אחת בבית אבות.
אני מפרגן לאלק בולדווין ולכרס האימתנית שלו על כך שהם שבים למסך הגדול בתפקיד ראשי אחרי שנים ארוכות של גלות. אני מפרגן למריל סטריפ שממשיכה לעשות חיל בתפקידים ראשיים למרות שהיא כבר בת שישים ולמרות שהיא מסרבת למתוח את פניה (יו גו גירל). ועל אף שהפרצוף שלו נראה כאילו שכחו עליו מגהץ, ועל אף שהוא לא כיכב בסרט מצחיק מאז 1999, גם לסטיב מרטין אני זוכר חסד נעורים ומפרגן.
אבל ההחלטה לבזבז את הכישרון המופלג והמוכח של השלישייה הנ"ל על תסריט כה אינפנטילי וכה נמוך היא מרתיחה. והעובדה שכל כך הרבה מבקרים החליטו להיות רחמניים ועדינים עם הסרט הזה בטענה ש"אמא שלכם תמות עליו" בהחלט מדאיגה. גם לגרושות עשירות יש צרכים. אני מבין את זה, אני מכבד את זה, ואם אפשר איכשהו לעזור, אני יותר מאשמח. אבל גם לי יש צרכים. וסרטים מדכאים וחסרי תועלת כמו "זה מסובך" לא עונים על אף אחד מהם.