רואה גרמני

התוצאות של מונדיאל 2006 היו הרסניות עבור נבחרת הכדורגל של גרמניה. הגרמנים, שאירחו את הטורניר, הפגינו כדורגל מלהיב אבל הפסידו בחצי הגמר לאיטליה והסתפקו במקום השלישי. יחד עם זאת, ההפסד הספורטיבי התגמד נוכח התועלת שהשיג האגו-טריפ של הקיץ ההוא. במאמר שתורגם למגזין "שם המשחק", כתב עיתונאי הספורט הנחשב אולריך הסה ליכטנברגר כי ההכנות לטורניר, שכללו חודשים רבים של תרגולים, התייפייפות והסברה לאזרחים כיצד לקבל את פני התיירים, עזרו לגרמנים להיות אנשים טובים יותר, להתגאות בדגל ולראשונה מזה שנים רבות גם לאהוב את עצמם.

הגרמנים הם עם שלאורך השנים מגלה תסבוכים רבים מול ההווה ובעיקר כלפי העבר שלו, וב"ארץ פרומה" של כריסטיאן קראכט אנחנו מקבלים טיול שורשים לעומקו של הקונפליקט. אם תמיד הסתכלנו על ההיסטוריה של המאה העשרים מעיניים יהודיות, קראכט מספק הזדמנות לבחון אותה מנקודת מבט גרמנית טהורה, ובמידה מסוימת גם נכונה יותר. למעשה, הוא מתבסס על סיפור חייו, משום שכשכתב את הספר היה בן 29, בחור תועה ואמיד הנגוע בתסמונת ה"בן של" (אביו היה מו"ל מוצלח בחברת ההוצאה לאור המובילה "אקסל שפרינגר"), שחוזר אל מחוז נעוריו, בית הספר היוקרתי בעיר זילט שבצפון המדינה. זו נקודת המוצא שלו, ומשם הוא נודד דרומה, כשבכל תחנה שבה הוא יורד, הוא מגלה עוד ועוד מהריקנות המאפיינת את הדור הגרמני החדש, משחיז את הסכין ודוקר (מטפורית) עד זוב דם.

"ארץ פרומה" הוא ספר מסע, שנשען על יסודות תרבות הפופ האמריקאית שצמחה בשנות ה-50 וה-60 עם "התפסן בשדה השיפון" של סאלינג'ר וסרטים כמו "אדם בעקבות גורלו" ו"קאובוי של חצות", שבהם אנו יודעים מהי נקודת ההתחלה, אבל לנו, ואפילו לגיבור עצמו, אין מושג היכן זה יסתיים. אולם, בעוד הרפתקה כזו כבר מזמן הפכה לעניין שבשגרה בתודעה האמריקאית, בגרמניה היתה ספרות הפופ של קראכט בגדר פריצת דרך של ממש. האומה, שרגילה לראות את המושג השכלה דרך שמות כמו גתה, תומאס מאן ופריץ לאנג, אבל גם אחראית מנגד לכניסתו של הפורנו אל המיין-סטרים, קיבלה לפרצוף ספר שלועג לאליטיזם מחד ולפופוליזם מאידך, ומרטש כמעט כל דבר גרמני שקם במאה ה-20.

זה יכול להיות הבמאי המוערך וים ונדרס ("שזה פשוט מפחיד כמה שהוא פתטי" – עמוד 65), צמד הפופ המלוקק "מודרן טוקינג", מגזין הנוער הסמי-פורנוגרפי "בראבו" ואפילו ה"פורשה", הסמל לטופ של מכוניות הספורט בעולם. למעשה, קראכט מציג את ארצו באמצעות המשוואה שרובנו נוהגים לעשות, לפיה לכל מי שמחזיק בפורשה יש זין קטן. כזו היא גם גרמניה של סוף המאה ה-20 – למראית עין אומה גאה ועשירה, אבל בפועל חסרת ביטחון וסובלת מקשיי תפקוד ומדימוי עצמי נמוך.

ובכל זאת, כישראלים אין לנו כמעט ברירה, אלא לבחון את "ארץ פרומה" מזווית סובייקטיבית. לאורך השנים נאמר שהגרמנים מתייסרים ומנסים להחביא את עברם האפל, אבל הטיעון הזה נשמע לא אחת די אנוס. מנקודת המבט של קראכט, לעומת זאת, זה משכנע יותר.

מצד אחד, הוא המאמץ שגרמניה עושה כדי להתיישר עם ההיסטוריה מתואר על ידו כמלאכותי ("... תוך כדי זה המורים כל הזמן אמרו שאייזנשטיין הוא גאון וריפנשטל היא פושעת, בגלל שריפנשטל נרתמה לשירות האידיאולוגיה ואייזנשטיין לא" – עמוד 65), ומצד שני, הדור הגרמני הצעיר מסתכל על הזקנים שלו בדיוק באותו מבט חשוד שאנחנו מעיפים לעברם (עמוד 97): "מגיל מסוים כל הגרמנים נראים כמו מאה אחוז נאצים. צריך רק לנסוע למקומות מסוימים שיש שם הרבה מאוד פנסיונרים, ואז אתה יכול לראות את זה... נהג המונית שמביא אותי לבר של מקס, אפשר לראות בפנים שלו שפעם הוא היה שומר במחנה ריכוז או איזה שמוק מורעל בחזית".

הספר כתוב במכוון בשפה משוחררת, כמעט אינפנטילית, כשהגיבור הוא סוג של הולדן קולפילד שפיזית התבגר בעשר שנים אבל מנטאלית נותר תקוע בגיל הטיפש-עשרה. זה מעצבן לעתים, אבל בסך הכל גם קראכט הוא עוד סימפטום בהתפתחות התרבותית הנלוזה של דור הפופ. הערות הסיכום והרקע שהוסיף המתרגם חנן אדלשטיין מצטיירות תחילה כאקט פטרוני, אולם לאחר קריאתן ברור מדוע הן הכרחיות.

כך, לדוגמה, אנו מגלים שהתרגום העברי לשם הספר ניתן בעצה אחת עם המחבר, למרות שכמעט מתבקש היה לכנותו "ארץ אבות" היות ששמו המקורי – "פ?אז?רל?נ?ד" – משחק בדיוק על הדמיון הצלילי ל-vaterland. כך או כך, בסופו של דבר, כל המרכיבים בספר הופכים את "ארץ פרומה" לחוויה מהנה וחשובה, כזו שמעניקה משמעות נוספת למונח "גרמניה האחרת".