מקהלה עליזה

הניגוד הגמור בין חבורת הלוזרים של "Glee" - מקהלת הזמר שנמצאת בתחתית הסולם החברתי של תיכון מקינלי הסטריאוטיפי - לבין הפופולריות לה זכתה הסדרה בארצות הברית, הוא גם הסיבה שהדרמה המוזיקלית הזאת מוצלחת כל כך. "Glee", שעלתה אמש (שני) ב-yes Stars Next, רוכבת על גל ההצלחה המתמשך של הגיק החדש, שהוא גם הקול החדש, ומשלבת את הטרנד הלוהט והחוזר של מחזות זמר ותחרויות כישרונות. לא בכדי הוצמד פרק הפיילוט של הסדרה בארה"ב לפרק הסיום הגדול של "אמריקן איידול" בשנה שעברה, מה שלא הזיק לרייטינג ולהזמנת עונה נוספת עבור רשת FOX.

הכל מתחיל כשוויל שוסטר (מת'יו מוריסון), מורה שרמנטי לספרדית עם יכולות ג'סטין טימברלייקיות, מקים מחדש את חוג המקהלה הקלוקל, שנדמה שתכלית קיומו במסדרונות בית הספר היא כדי לדון את חבריו לטיפול פסיכולוגי ארוך שנים. בביתו הוא נאלץ להתמודד עם אשתו הפסיכוטית ואחותה השתלטנית ובבית הספר, עם מנהל אימפוטנט, תקציב האמנויות הדל ומאמנת נבחרת המעודדות – ואחת הסיבות העיקריות לראות את הסדרה – סו סילבסטר האימתנית בגילומה המבריק של ג'יין לינץ'. בין לבין מתרחשת דרמת המעמדות התיכונית הידועה וכמובן, על פי מסורת המיוזקל לדורותיו, מדי פעם מישהו פוצח בשיר או בנאמבר ספונטני אך מהונדס, לא תמיד מבריק ברמת הביצוע, אבל עושה את העבודה שמוזיקה נועדה לעשות – לעורר השראה ורגש, לא חשוב מאיזה סוג.

אבל ב"Glee" יש הרבה יותר מהיבריד מטריד בין זאק אפרון לקלי קלרקסון, וגם הרבה יותר מתזמון מושלם עם הזכייה הטרייה בגלובוס הזהב אחרי חצי עונה בלבד (תוך שהיא מאכילה את "הפמליה", "המשרד" ו"רוק 30" הבלתי מנוצחת, אבק כוכבים). "Glee" היא שילוב מדויק ויעיל בין סדרה לכל המשפחה לסדרת באז היפסטרית, נטולת האשמה שכרוכה בצפייה בסדרות מהסוג הזה; היא סטריאוטיפית בתחילת דרכה, מה שלעתים פוגע באמינותה, אבל מפצה על כך בהמשך ביצירת עומק רגשי מורכב למדי עבור הדמויות שלה; היא צדקנית ומטיפה לערכים נעלים, אבל כשהיא עושה זאת, זה רק לאחר מעשה וכך, למשל, נשזרים לעלילה גם הריון ממזרי, שימוש (לעתים חיובי) בסמים מהצד ומעשי נקמה יצירתיים; לעתים ריפלקס הקיטש במורד הגרון יאותת לכם לפלוט את ארוחת הערב, אבל רגע אחרי תוצפו שוב בציניות קודרת (לפעמים ממש קודרת) שתשיב בחזרה את הסיפוק והשובע.

"Glee" היא דרמה קומית מוזיקלית ממכרת עם טון של מודעות עצמית, קריצה ויומרה חינוכית נטולת יומרות בגישת ההפוך-על-הפוך. התסריט שלה לא נועד לשקף מציאות וגם לא ישקר כדי לייפות אותה. במקום, הוא יצחק עליה ויחבוט בקלישאות מסוג אחד בעזרת קלישאות מסוג אחר. "Glee" לא מאפשרת להתנתק ממנה לרגע, כי כמו שיר פופ מהסוג שלא יוצא מהראש, היא משתמשת בטריק הקלאסי ביותר בספר – היא עשויה היטב ועושה כיף.