אוי דיוויז'ן

אם Delphic הם התקווה החדשה של מנצ'סטר, אז העתיד של מנצ'סטר לא ממש מרגש. דנה קסלר על אלבום הבכורה של הלהקה המדוברת באנגליה

דנה קסלר
19/01/2010

אחד מאלבומי הבכורה המדוברים ביותר בימים אלו באנגליה הוא “Acolyte” של להקה צעירה בשם Delphic. הדבר הראשון שצריך לדעת על דלפיק זה שהם מגיעים ממנצ'סטר – עובדה שאוטומטית מגדילה את הציפיות מכל להקה צעירה, מפמפמת לה את הביטחון העצמי ומציבה לה רף גבוה עד בלתי אפשרי.

לאורך השנים הולידה מנצ'סטר כמה מודלים שלהקה צעירה יכולה ללכת בעקבותיהם. להקה מנצ'סטרית צעירה יכולה לבחור בתדמית וורקינג-קלאס ערסאוותית ושחצנית נוסח אואזיס או ההאפי מאנדייז או היא יכולה ללכת על הדיכאון האפל של ג'וי דיוויז'ן. היא יכולה לבחור בתדמית האינטלקטואלית של מוריסי, להמשיך במסורת הפוסט-פאנק הרפטטיבי והפוליטי של The Fall, להיצמד לגרוב של הסטון רוזס או ללכת בעקבות האלקטרוניקה הלבנה של ניו אורדר. דלפיק בחרו במודל האחרון, אבל למרבה הצער – ולא שזה לא היה צפוי – הם לא מתקרבים לקרסוליים של מי שהולידו המנונים כמו "Blue Monday". קראתי שהם אפילו נוהגים לבצע את “Bizarre Love Triangle” בהופעות, אבל האמת שלא הייתי רוצה לשמוע את זה.

עוד בוואלה!

בין תל אביב לאיביזה: המסעדה שהחזירה את הטאפאס לחיים

בשיתוף zap rest
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
לא מתקרבים לקרסוליים של המודל שלהם, ניו אורדר. דלפיק(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

המסורת המוזיקלית ממנה דלפיק ניזונים צמחה ופרחה בעיר הולדתם לפני שחברי הלהקה נולדו. זה קרה בהסיאנדה – המועדון המנוח של פקטורי רקורדז וניו אורדר. אחרי ארבע שנים כמועדון הופעות כושל, הוחלט ב-86' להמיר את ההסיאנדה בסופי שבוע ממועדון הופעות למועדון ריקודים. מייק פיקרינג, שמאוחר יותר כבש את המצעדים עם להקת הדאנס שלו, M-People, היה הדי.ג'יי הראשון שנתן במועדון ערב שלם של האוס, שהגיע הישר משיקגו, בליין בשם “Nude”.

כשההאוס של שיקגו פגש בטכנו של דטרויט בין כותלי המועדון, וכדור האקסטזי הראשון נבלע על הרחבה, הבשילה מהפכת האסיד-האוס, שהתפוצצה במנצ'סטר ב-88'. אם להאמין למדיה ולמיתולוגיזציה שנעשתה מאז לתקופה ההיא, האווירה במנצ'סטר הפכה בין לילה מאפרורית ועגמומית לשמחה ומלאת אהבה. נדמה היה שהמפעלים והמחסנים הנטושים שנשארו מיותמים מימיה של העיר כאימפריית כותנה חיכו כל אותם שנים רק כדי שמישהו יארגן בהם רייב.

אינספור יוצרים אלקטרונים ודי.ג'יים, ממנצ'סטר ומחוצה לה, סיפרו שבלי ההסיאנדה הם מעולם לא היו עושים את המוסיקה שהם עשו. 808 סטייט, בייבי פורד, קיי-קלאס, הכמיקל ברדרז, די.ג'יי סאשה ועוד הרבה אחרים נתנו להסיאנדה קרדיט בתור השפעה מכרעת על המוזיקה שלהם. אבל לא רק אמנים אלקטרוניים מצאו את האור בתוך הסופר-קלאב החלוצי – הקצב החדש והשמחה של האקסטזי שינו גם את משמעות המושג "להקת רוק". להקות רוק מזן חדש – כמו ההאפי מאנדייז, הסטון רוזס וכמובן ניו אורדר – צמחו במנצ'סטר בשנות השמונים. ואת המשמעות החדשה הזאת – שהיא כבר די ישנה – אימצו דלפיק.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
מכיל שורה של להיטים קליטים אבל סובל ממלודרמה ילדותית מעט מביכה. עטיפת "Acolyte"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

דלפיק הם להקת אלקטרו-פופ לילדי אינדי, שכותבים המנוני רוק גדולים מהחיים ומגישים אותם במלבושים אלקטרוניים. על הנייר הם עושים הכל נכון: הם מצליחים לייצר תרכובת אורגנית ומשכנעת למדי של רוק ואלקטרוניקה: ג'יימס קוק, הסולן, נשמע כמו אדם בלייק, הסולן של Zoot Woman; הם אימצו לא מעט טריקים מניו אורדר ומצליחים להטמיע אותם במוזיקה שלהם; והם משלבים בין אופוריה למלנכוליה – המתכון מספר אחת ליצירת להיטי אינדי-דאנס אפקטיביים.

האלבום מכיל שורה של להיטים קליטים, כמו הסינגלים "Doubt" ו"This Momentary", ואפילו קטע רייב משכנע בדמותו של שיר הנושא, שאורכו כמעט תשע דקות. “Acolyte” נשמע כמו קטע שהיית מצפה לשמוע בדוקומנטרי של הבי.בי.סי משנות התשעים על אקסטזי. בכלל, דלפיק חוזרים לניינטיז בגדול: השפעתם של Underworld ניכרת בלא מעט מהקטעים, והם אפילו בחרו לקרוא לאחד הקטעים שלהם "Halcyon" על שם הקטע הקלאסי של אורביטל מתחילת הניינטיז (זה עם הסימפול של "It's a Fine Day" של אופוס 3).

ולמרות הכל זה לא זה. חלק גדול מהקטעים, כמו "Clarion Call", הפותח את האלבום, או "Halcyon", סובלים ממלודרמה ילדותית מעט מביכה. אבל גם זאת לא הבעיה הגדולה של דלפיק. הבעיה הגדולה שלהם היא שהם פועלים באחד הז'אנרים המרגשים ביותר בפופ, והם פשוט לא מצליחים לרגש. ואלוהים כמה הם מנסים.

דלפיק, "Acolyte" (הליקון)

  • Delphic
  • Acolyte

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully