ב-13 ביולי 1917 אירע בסביבות העיירה פטימה שבפורטוגל נס. מריה הקדושה בכבודה ובעצמה התגלתה ללוצ'יה, פרנצ'סקו וי'קינטה הקטנים, שלושה ילדים בני העיירה, וניבאה להם שלוש נבואות. האחת שב-13 באוקטובר באותה שנה, בצהרי היום, עתיד להתרחש בפטימה נס. השנייה שמלחמת העולם שגעשה באותם ימים אכן תסתיים אבל אחריה תבוא מלחמת עולם נוספת. והשלישית זו נשמרה בסוד על ידי הוותיקן עד שנת 2000 ואז, כשנחשפה, פורשה כחוזה את ניסיון החיסול של האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-1981.
רבים בפורטוגל לא חיכו עד שתסתיים מלחמת העולם הראשונה, או עד שתתחיל השנייה, או עד שמישהו ינסה לירות באפיפיור, כדי להאמין לשלושת רועי הצאן הצעירים. וכך, שלושה חודשים מאוחר יותר התכנסו בעיירה לא פחות מ-30 אלף איש (ויש הגורסים גם מאה אלף) כדי לחזות בהתגשמות הנבואה הראשונה. ואכן, הנס לא איחר לבוא ובצהרי היום, לאחר מטר של גשם, החליפה השמש בין צבעי קשת ואף זגזגה בשמיים מעלה ומטה כך על פי חלק גדול מהנוכחים, שבזכותם גם נרשם האירוע בהיסטוריה כ"נס פטימה".
"אני לא מאמין בזה", אומר, יותר מ-90 שנה מאוחר יותר, הפסל ראובן ישראל בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחת תערוכת היחיד השנייה שלו בגלריה ברוורמן בתל אביב, "אבל תופעות של כמיהה לגאולה - הרצון למצוא משהו חיצוני לעולם, נס - מעניינות אותי. החוויה של קדושה נבנית על שפה ואני מנסה להפיק את ה-DNA של הכנסייה, של בית הכנסת ולשתול אותו ברהיטים רגילים ולראות מה נשאר".
זו הסיבה שישראל בחר לקרוא לתערוכה החדשה שלו על שם אותה עיירה פורטוגזית בעלת הנס. פסלי ה-MDF (עץ סינתטי שמשמש לנגרות) הגדולים והצבעוניים שלו ממוקמים בחלל הגלריה ספק כמוצגים קדושים המעטרים חלל דתי, ספק כצעצועים בחדר ילדים. העבודות דואליות, שמות במרכז את החומר המהונדס ממנו הן עשויות, ובו בזמן מעוררות יראת כבוד וריחוק. כך, למשל, שמו של פסל בצורת כס אדום "Talk to Me" מעורר אסוציאציות של תא ווידויים בעוד המראה שלו מזכיר כיסא פלסטיק מטויז אר אס.
"באתי מבית שומר מסורת אבל עזבתי את הדת בגיל 14", מסביר ישראל את מקור יחסי המשיכה-דחייה שלו לעניינים שבקדושה. "לאבא שלי תמיד היה עניין עם הנצרות. הוא כתב ספר על הנצרות בארץ ואני משער שזה נספג בי. לנושא הדתי יש ויזואליה צורה, צבע, חומר. בהתחלה כשמביטים בעבודות שלי זה נראה תעשייתי, רהיט. אבל אז מבחינים בזה שהם עבודת יד, שהם לא רהיטים, וברגע שקולטים את זה אני חושב שמתחילים להתערער. הכל שם מפורק, ולא משתייך באמת לאף דת או ז'אנר. תמיד עסקתי בזה, אבל יחד עם זאת זה לא רק עניין דתי. הפעם פשוט קראתי לילד בשמו, ולכן זה הדבר שהצופים מתעסקים בו, אבל יש גם מעבר לזה".
"פעם היה משהו מאד מרחיק בפסלים שלי", ממשיך ישראל ומספר. "אנשים מצד אחד רצו לגעת אבל מצד שני פחדו. בסופו של דבר, אבל, ילדים תמיד שיחקו איתם , אז שאלתי את עצמי, 'למה שהפסל יישאר פראייר?' לכן, עכשיו הפסלים גם מגיבים ולכן חשוב לגעת, לסובב, להבין מה קורה מעבר לנראות הראשונית. בכך אני חותר תחת יראת הכבוד של החפץ הדתי ולא משאיר בתחום של הנראות בלבד".
את אותו DNA של הסמל הדתי, מוצא ישראל בין השאר בארכיטקטורה הפשיסטית באיטליה, בה הוא חי ועובד בנוסף לישראל. "אני גונב מאותם מקומות שהם גנבו מהם", הוא מספר. "הם הסתכלו על העבר ורצו לקחת ממנו סמלים שישמשו אותם בהווה, ויצא מזה משהו מעוות שאפשר לזהות בקלות. כמו בניו יורק, אין שום דבר מהמקום עצמו, הכל שם מעורבב בעיקר בין קלאסיקה לגוטיקה. גם אנחנו הישראלים עסוקים בלהסתכל למקום רחוק ולשייך לעצמנו את הנראות של הדברים במקום להתעמק בהם. כך, התרבות כל הזמן נותרת ברמת הנראות".
"תרבות בעיניי זה כמו עץ. יש את השורשים, את הגזע, את הענפים, את העלים ואז את הפרי. ומה שאנחנו עושים זה לוקחים את הפרי ובורחים, מבלי להיות מחויבים לכל השאר. במובן מסוים, זה מה שאני עושה בעבודה שלי."