"ממש כמו דבש"

באמצע שנות השמונים הגיע לארץ שמעם של הג'יזס אנד מארי צ'יין. מיכאל רורברגר כתב ב"העיר" שיש להקה חדשה שמנגנת בסטייל חדש שהוא השלב הבא – רוק'נרול מלודי בסיסי אבל עטוי בשכבה של רעש ופידבק. דדי, בסיסט להקת הפאנק הראשונה שלי איי-סיין בריגייד, השיג לפני כולם סינגל 12 אינצ' של השיר 'נוור אנדרסטנד'. האזנו ולא האמנו. רורברגר צודק! עוד לא היה דבר כזה.

באותה תקופה, מכשיר וידאו כבר היה מצרך חובה בכל בית-אב ישראלי (לאחר שקומץ שנים קודם לכן עצם הרעיון – מכונה שבעזרתה אפשר לראות איזה סרט שאתה רוצה מתי שאתה רוצה – היה בדיוני) ולפיכך הייתי ערוך להקלטה של תוכניות טלוויזיה, כלומר בעיקר פרקים של "זהו זה" ומוסיקה.

אבא שלי היה מקליט מערבונים, ומכיוון שבמקרים רבים לא נכנסו שני סרטים לקלטת וי.אייצ'.אס של שלוש שעות, הייתי מקליט חומרים בשעה וחצי הריקה שנותרה אחרי סרט בודד. וכך, כותרות הסיום של המערבון הקלאסי "וויל פני" נקטעות לתוך זנב של סיום קטע אינסטרומנטלי של גיטריסט הפרוגרסיב סטיב האו, שנגיעותיו העדינות האחרונות בצוואר הגיטרה נקטעות לתוך הפריים האלכסוני, הסלואו מושני, המיטשטש בגלים של הפרעת שידור (בדיוק כמו הפידבק שעוטה את השירים) והתיפוף הדרמטי, המהדהד, של הפתיחה של "ממש כמו דבש" של הג'יזס אנד מארי צ'יין, שהוקלט ככל הנראה מתוכנית של "עד פופ".

בערוץ הראשון, ככל הנראה כחלק ממדיניות פורמלית וגורפת, תרגמו כל שפה זרה לעברית. מנקודת מבט מסוימת, זה ארכאי וסבאי ומפא"יניקי ועבש ומעקר את כל החיות והדינמיות והחושניות של רוק ופופ, כמו הווידיאו שהעליתי ליוטיוב שבו מדבר חיים יבין על רוק כבד ומסביר, בכובד ראש כבד יותר מרוק כבד, שטראש מטאל ודת' מטאל פירושם "מתכת הזבל ומתכת המוות". המטאליסטים מתרעמים על הבלבול הבור בין ט'ראש עם אייצ' אחרי הטי ("מתכת השתוללות" או "מתכת חבטות" בסגנון יבין), שזו המילה הנכונה, לבין טראש שפירושו אשפה או זבל. אבל המטאליסטים יוצאים פה חנונים ושמרנים (ערכים קלסיציסטיים ומודרניסטיים של נכונות, אובייקטיביות, יכולת נגינה וכו' הם אכן מרכזיים לאתוס של המטאל), כי הרי גם תרגום המלה הנכונה עדיין מרוקן את המונח מכל תוכן, מהות ועוצמה. לוסט אין טרנסליישן, כמו שאומרים.

מפרספקטיבה של מבט לאחור, קל להבין מדוע התרגום לעברית של השירים מלא בחן וקסם אבוד. מה שיהיה טיפה יותר קשה לבאר זה שלא מדובר בנוסטלגיה גרידא למשהו תמים וחינני בעילגותו, כוונותיו הטובות וחוסר יכולתו המקסים בעליבותו להבין שהוא מפספס את הנקודה לחלוטין. קורה כאן משהו עמוק ומורכב יותר, שנוסטלגיה היא ללא ספק אחד ממרכיביו, אבל רק אחד.

בביקור האחרון שלי בישראל זכיתי לבקר בירושלים בבוקר של אחד הגשמים הראשונים אם לא היורה בכבודו ובעצמו. ריח האוויר והאדמה שאחרי הגשם – בעיר בה האוויר במקומות מסוימים כנראה עדיין צלול ונקי לפחות כפי שאולי היה בתל אביב של ילדותי – היכה בי ומילא את הגוף והנשמה בחיוניות, חדות והתרגשות. אם נשים לרגע בצד את ההשפעה הפיזית גרידא שמן הסתם אופיינית לאוויר צח, קריר ורענן, מה שחשוב לציין כאן באנליטיות מרוחקת זה כי משהו בטוטאליות של מה שחשתי קדם להתעוררות מחשבה קונקרטית בסגנון "שומו שמיים, הרי זהו הריח הנשכח של ילדותי – ריח הגשם שירד ללא הפסק ביומיים הראשונים של חודש חשוון של כתה ב'".

השילוב בין החוויה בזמן אמיתי לזיכרון איננה "סתם" התרפקות – מה שעומד מאחורי העוצמה המסחררת של ההינעלות המסנכרנת עבר והווה הוא (וסליחה על הספקולטיביות המדעית חסרת הקבלות) שרצף מסוים של טריגרים שהפעיל רצף סינאפטי מסוים שעורר איזושהי התעלות-נפש נרשם בזיכרון ומאותו רגע מאופסן כסוכן רדום של אותה תחושה, מוכן לשליפה ברגע שבו אותו טריגר, אותו מפתח למודעות מועצמת, חוזר על עצמו. מכיוון שרצוי שהרצף יחזור על עצמו במדויק ככל האפשר, יכול לחלוף זמן רב עד שהוא מתעורר מחדש לחיים ומטלטל את הגוף והנפש. אבל כשזה קורה, הרצף חי כאן ועכשיו. רגע החסד נוכח ללא הרף, הוא נמצא שם כל הזמן ("כל הזמן" זה מונח מעניין) – אנחנו הם אלה שנעים על קו הזמן הליניארי ולכן נעלמים ובאים, נוטשים ושבים. הזמן המקודש (וזוהי איננה טרמינולוגיה מתלהמת מבחינתי, אלא ציון עובדה, כמו שפינגווין קיסרי נבדל מפינגווין מצוי כהגדרה זואולוגית) מתגלגל על מסילת הזמן הליניארי ואנו יכולים לפוגשו בכל רגע.

במלים אחרות, מה שמשמעותי בחוויית עבר מכוננת איננו העובדה שהיא התרחשה בעבר, ולכן לדבר על העבר רק מתוך פריזמה נוסטלגיסטית מחמיץ את העיקר (זמן-חלום/רגע חסד) ומתמקד בטפל (זמן ליניארי). נוסטלגיה אכן קיימת – ישנה התחושה של צביטה מרה-מתוקה עם היזכרות במשהו שחווינו כשהיינו יותר תמימים, כלומר פחות כורעים תחת נטל הניסיון, הפרספקטיבה, החלומות השבורים ובלאי מערכתי כללי. אבל בעת ובעונה אחת ולפעמים ללא קשר ישיר, מתרחש משהו דרמטי, מורכב ועמוק בהרבה שהזיכרון הוא רק אחד ממרכיביו, כלי אחד מיני רבים בארגז הכלים בעזרתו אנו פותחים מחדש את השער אל הזמן המקודש. תחושת ההתעלות הנלווית מעידה על חשיבות החוויה ואמורה לעודד אותנו לשאוף לקראתה בדיוק כפי שהאורגזמה אמורה לעודד אותנו להנציח את הגמוניית הדי.אנ.איי.

החוויה של התוודעות למוזיקה חדשה בתקופה בה ערוצי המידע היו מוגבלים ובסיסיים, בשילוב הפילטר הארכאי של הוספת כתוביות תרגום לעברית לקליפים, לכאורה איננה אינטנסיבית כמו חוויית ריח הגשם האטוויסטית, אבל לא יהיה קשה לשכנע שרגע ההאזנה הראשונה לשיר אהוב היא חוויה מלאת-עוצמה בעלת קונוטציות ריטואליסטיות פרימורדיאליות ושלפיכך בהחלט יש מקום לטעון כי גם כאן המבט המחודש על השילוב הזה מקים לתחייה רצף סינאפטי משמעותי. השיר של ג'יזס אנד מארי צ'יין קם לתחייה לפני מספר שנים בשילוב עם טריגר מלודרמטי שקשה לעמוד בפניו בסצנת הסיום של סרטה של סופיה קופולה, "אבודים בטוקיו". ההעלאה של אותו שיר באוב הקליפי של הערוץ הראשון מקימה לתחייה רצף סינאפטי שמחבר אותנו למה שלא אתאפק ואקרא לו הערוץ הראשוני (פרימורדיאלי).

הקלדתי את התרגום העברי של 'ממש כמו דבש', של שני שירים של יו2, ועוד אחד של סוזן וגה. השארתי את התרגום כפי שהופיע, עם כל ההשמטות (בעיקר בשיר 'גלוריה'), והשגיאות ("על רקע האפור" במקום "נגד הזרם" אצל וגה). וכך, דרך מסכי איכות השידור, הגרעיניות (הקסומה) של וידאו ההופעה העוצמתי של יו2, הדיסינטגרציה ההדרגתית של האותות על סרט ההקלטה הוי.אייצ'.אסי מקץ חצי יובל, הצילום החפוז, הלא מפוקס, שביצעתי במצלמה דיגיטלית, של פריים מרעיד בפאוז של וידאו ישן, והבחירה שלי, פה ושם, בשורות מוצאות מהקשרן שלכאורה עומדות בפני עצמן באירוניה או מלנכוליה סימבולית סיסמתית, שטחית, עלק פוליטית ("כשהעובדה היא סיפור בדים והטלוויזיה היא המציאות") – עדיין עוברת מספיק ויטאליות שמעירה את הרצף לחיים.

כל הקואורדינטות תורמות לפתיחת השער מחדש: התיפוף המהדהד הנ"ל והשורה הפותחת של ג'יזס ("תקשיב לנערה"), כה ענוגה ומלודית ועם זאת נישאת על אקורד שהוא קיר הזייתי, אפל; הנחישות המחזיקה עצמה בכוח ובכל זאת פואטית שבה הגיטריסט ד'ה אדג' נע כשנגינתו נכנסת למארש של המתופף לארי מולן בפתיחה של "יום א' הארור" (19 שניות מתחילת הקליפ בלינק המצורף), והאינטגראליות של שפת הגוף שלו לא רק עם התקופה אלא גם עם האוויר הערפילי והימרחויות הוידיאו על רקע הסלעים והאש הבלתי נשכחת של האמפי המרשים ברד רוקס, הפאוור-קורד שלו אחרי שבונו צועק את השורה שלא תורגמה, "איימ סו סיק אופ איט" (4:13 מתחילת הקליפ); מתיקות האינדי המהורהרת- ניו-יורקית של וגה הצעירה – אבל אלו הכתוביות בעברית שמשלימות את הקוד באורח שאלף צפיות ב'היי קוואליטי' ביוטיוב של אותם קליפים לא יסייע.

הרצף הסינאפטי, המפתח לשער, מסתתר רדום בפרברים, בשוליים, בפינות. הקיום שלו הוא עובדה שהפכה לסיפור בדים, והטלוויזיה היא המציאות כשהיא משמשת טריגר מעורר. וכשזה מתעורר, הלילה, הלילה, הלילה, זה ממש כמו דבש. זה טוב כל-כך. אלוהים.

תקשיב לנערה
כשהיא מתמודדת עם חצי עולם
מטפסת לה וחיונית כל-כך
דבש נוטף מתוך
חלת הדבש שלה
זה טוב זה טוב זה טוב כל-כך
טוב כל-כך
הולך בחזרה אלייך
זה הדבר הקשה ביותר שאוכל לעשות
שאוכל לעשות בשבילך
בשבילך
אני אהיה לך צעצוע פלסטיק
בשבילך
לחיות מן הקצף
זה הדבר שקשה לי ביותר –
לעשות

ממש כמו דבש

אין זה שיר של הילולה
זה השיר "יום א' הארור"

אני לא יכול להאמין לחדשות היום
לא מצליח לעצום עיניים ולעשות שזה יסתלק
כמה זמן, כמה זמן נצטרך לשיר את השיר הזה?

הלילה נוכל להיות כאחד
הלילה

בקבוקים שבורים תחת רגלי הילדים
גופות פזורות על פני רחוב ללא מוצא
אבל לא איענה לקריאת הקרב
היא מעמידה אותי עם הגב, עם הגב אל הקיר

יום א', יום א' הארור

והקרב אך זה החל
רבים אבדו
אך אמור לי מי ניצח?
החפירות שנחפרו בלבבות שלנו
אמהות וילדיהן, אחים ואחיות
נקרעים זה מעל זה

יום א', יום א' הארור

כמה זמן, כמה זמן נצטרך לשיר את השיר הזה?
כמה זמן?

הלילה נוכל להיות כאחד
הלילה
הלילה, הלילה, הלילה

אל תשירו עוד!
לא עוד!
מחה את הדמעות מעיניך
מחה את עיניך האדומות מדם

יום א', יום א' הארור

וזה נכון שאנחנו מחוסנים
כשהעובדה היא סיפור בדים והטלוויזיה היא המציאות
והיום המיליונים צועקים
אנחנו אוכלים ושותים
בעוד שמחר הם מתים

והקרב האמיתי אך זה החל
לטעון לניצחון שישו נחל

ביום א', יום א' הארור

ניסיתי לקום
אך רגליי לא יכלו
אני מנסה, מנסה לדבר בקול
אך רק בך אני שלם

גלוריה

גלוריה, גלוריה

אלוהים

את עומדת שם
מכניסה אותי

אלוהים
לו היה לי דבר כלשהו
הייתי נותן אותו לך

ואם תרצה אותי תמצא אותי
שמאלה מן המרכז
שואלת את עצמי עליך

בפרברים, בשוליים, בפינות
כששואלים אותי "במה את מסתכלת"?
אני תמיד עונה: בלא כלום, לא כלום
אני חושבת שהם יודעים שאני מביטה בהם
אני חושבת שהם חושבים שאני בן-אדם מנותק

אבל אני רק בשוליים ובצדי השדרה
ואם תרצה אותי תמצא אותי
שמאלה מן המרכז
שואלת את עצמי עליך

אני חושבת שאיכשהו
באיזה מקום בתוכנו
אנחנו דומים, אם לא זהים
אז אני ממשיכה לשאול את עצמי עליך
שמאלה מן המרכז, על רקע האפור

אבי פיטשון, יליד תל אביב 1968, הוא אמן, אוצר, מוזיקאי, עיתונאי, מבקר תרבות ועסקן נאצה המתגורר ויוצר בלונדון. את פעילותו הפלסטית החל פיטשון לנסח עם פרוץ שנות התשעים, כשהוא מתגבר באמצעים חזותיים כמו מקרן שקופיות את הופעותיה הזועקות של להקת הפאנק נ"מ שבה שימש כסולן.

מאז ועד לתערוכת היחיד הנוכחית שלו פה, "ממש כמו דבש", פקד פיטשון גלריות, מוזיאונים וחללי תצוגה רבים בישראל ומחוצה לה, כאמן, כותב ו/או כאוצר. חרף העובדה שהוא אינו חי בארץ כבר משלהי העשור שעבר, ולמרות שפועלו פרובוקטיבי על פי רוב ומזוהה בקרב הציבור הרחב כאזוטרי או כפוגעני, בעולם האמנות פיטשון זוכה להכרה ממסדית כאחד מהקולות והכוחות היצירתיים החיוניים בדורו.

אישוש משמעותי לכך ניתן במאי אשתקד, בתערוכה "ובסוף נמות" במוזיאון הרצליה ובספר שיצא עימה. התערוכה, אחת משש התערוכות שהתקיימו בשנה שעברה בששת המוזיאונים המרכזיים במחוזותינו לרגל חגיגות השישים למדינה, היתה אמונה על מיפויו של העשור החמישי באמנות הישראלית, ופיטשון היה מהאמנים והכותבים הבולטים בה.

- יניב יהודה אייגר -