הפסקת עשר

"אתה יודע", אמר לי השבוע מאזין מושבע של "הפסקת עשר", התוכנית המיתולוגית של מיכל ניב ז"ל, "הרבה אנשים חשבו שהיא מאד אהבה את הסמיתס או את דיס מורטל קויל, אבל האמת היא שהיא השמיעה את זה כי היא ידעה שאוהבים את זה ושזה מתאים. יכולת לשמוע בקול שלה שזה לא בדיוק ליבת הטעם שלה".

המשפט המדהים הזה הראה שגם לסמל של העריכה המוזיקלית החופשית והאלטרנטיבית היתה מודעות לכך שטעם הקהל לא הכרח חופף את טעמה. אם יש משהו שחסר ברדיו הישראלי היום זה בדיוק את השילוב הזה, של המגיש שמצליח לגדל דור מוזיקלי חדש בדמותו אבל יודע להצדיע גם לקולות האחרים שרוצים להיות שותפים לדבר העצום הזה שנקרא מוזיקה.

"שתדע", המשיך אותו אדם, "שמכל הלהקות האלו של האייטיז, היא הכי אהבה את אקו והבאנימן". ולפיכך, אין אלא לפתוח את הפלייליסט הזה, שכולו מחווה לטעמה של אחת ממעצבות הטעם המוזיקלי המשובחות שהיו כאן, עם האוסף שהכיל בתוכו את "Bring on The Dancing Horses" - אות הפתיחה של "הפסקת עשר", האות שאחריו אנשים שאהבו מוזיקה ידעו שהם הגיעו למקום הנכון.

הנרי רולינס, הסולן של בלאק פלאג, לא הבין למה המעריצים שלו יורקים עליו בכל הופעה. פעם אחת, הבריון הרגיש הזה תפס יורק עצבני במיוחד וכשהוא מאיים עליו באגרוף, שאל אותו "למה?". "חשבתי שאתה אוהב את זה". היריקה הזו היא משל לאפקט שיש להארדקור פאנק כשהו מושמע ברדיו – יורקים עליך, כי חושבים שאתה אוהב את זה, או כי מיכל ניב אהבה את זה. והיא צדקה.

כשמלאו חמש שנים למותה, הקדיש לה המוזיקאי דויד פרץ טור מרגש בבלוג שלו תחת הכותרת "מסך קרוע". הוא סיפר שם על הפעם הראשונה ששמע את התוכנית, אז בגרסת "הפסקת עשר בלילה" ששודרה בגל"צ. בסיומה, השמיעה ניב השמיעה את "Torn Curtain" מאותו אלבום בכורה מופתי של טלוויז'ן, להקת הארט-Pאנק המיתולוגית מניו יורק. "כמה נחמד להיזכר בחברים ישנים", אמרה אז ניב. השבוע הקדיש פרץ פוסט נוסף עם שירים לזכרה: "Torn Curtain" הוא אחד מהם ושוב - החברים הישנים הגיעו לבקר.

תמיד כששאלו אותי בפליאה איך אני אוהב את האייטיז, נזכרתי באותן תוכניות של ניב שהצלחתי להשיג מכל מיני פסיכים שהעלו אותם לסולסיק מקסטות. הריח האפור שלהם התפרץ כמו רוברט סמית' והגיטרות המחורעות של "The Kiss" - השיר שפותח את האלבום הזה. ניב הגישה את ספיישל הקיור הראשון בישראל. ערך אותו אגב, אחד, אלדד קובלנץ.

לא מעט ישראלים נוהגים לחשוב, לא בלי מידה מסוימת של צדק, שניק קייב הוא המצאה ישראלית. לניב, שהנחתה גם את הספיישל הראשון של ניק קייב בישראל, היה חלק לא קטן גם בזה.

בנקודה הזו חשוב להבהיר: לא מדובר כאן ברשימת האלבומים האולטימטיבית של מיכל ניב. החתום מעלה אינו מתיימר לקרוא מחשבות של בני אדם חיים ועל אחת כמה וכמה של אלה שכבר לא איתנו. אבל הרכבים כמו גאן קלאב של ג'פרי לי פירס הם יותר מזיכרון של שיר שהושמע בתוכנית, הם צריבה מוזיקלית בעור של מי שהעדיפו לצבוט את עצמם מאשר לחיות בהזיה לא מציאותית. העדינות האלימה של גאן קלאב היא הדוגמה לאופן שבו תוכנית רדיו יכולה לשנות חיים של אנשים, גם ב-10 בבוקר וגם ב-10 בלילה.

בהכנת הכתבה הזו לא חזרו שמות רבים מדי בעברית, מלבד פורטיס. גם אהוד בנאי והפליטים היו שם, אבל פורטיס ו"פלונטר", שגם יותר מ-30 שנים אחרי הוא המניפסט הראשון שהכריז "נשבר לי!", חזרו גם חזרו. ואילו ניב היתה זו שהביאה את ה"נשבר לי" הזה ללב המאפליה של הממסד.

נכון שאתם מופתעים? להשמיע שירים מאלבום שמכר 2.5 מיליון עותקים ברחבי העולם בתוכנית שנחשבה למקדש של האינדי – זה מרד אמיתי.

חשבתי שאני אוהב גאראג' עוד לפני שבכלל יצאתי להפסקת עשר בתיכון. בגלל תוכניות כמו "הקצה" והפורומים וכו'. רק אחר כך גיליתי שהיא אירחה אותם כשהם הגיעו לארץ. רגע, הפאזטונס היו בארץ?!

השורה הפותחת את האלבום הזה היא "אני חיכיתי למדריך שיבוא וייקח אותי ביד". קשה לחשוב על משפט אחר שיסכם את התפקיד המוזיקלי שמילאה מיכל ניב, בחייה וגם במותה, בחייהם של מאזינים רבים כדוגמת החתום מעלה. חבל שבימים האלו אין מדריך בישראל.