בידור חדיש

      השינויים ב"דיבור חדיש", שהופכת ככל שהזמן חולף למוצר קצבי, מהנה וקל יותר לעיכול, מספקים אמירה תרבותית חשובה על רמת הקשב הירודה שלנו, צופיה העלק-אנינים

      פז חסדאי

      תרבות, כידוע, היא מונח חמקמק וכוללני, והאפשרויות לטפל ולעסוק בה רבות ומגוונות. מי שנתקל למשל במוסף התרבות והספרות של "הארץ" בסוף השבוע, באותם ארבעה עמודים מתנשאים ולא קומוניקטיביים, עלול לחשוב שתרבות היא רק עניינם של אינטלקטואלים יהירים, המתפלפלים בחדרי חדרים על ההבדלים הדקים בין תרגומים לספרות יידית ושירה יוונית. במקומות אחרים, מנגד, עלולים להניח כי מה שראוי להיכלל במדור התרבות זה דווקא ניתוח חרמני של דמויות נשיות מצליחות, או אבחנות פסיכולוגיות על גיבורי הרוח מ"האח הגדול". מאז ומתמיד היומרות לעיסוק בתרבות גבוהה ואיכותית התקשו להתמודד עם מגבלות הרייטינג והפופולריות, ו"דיבור חדיש", תוכנית התרבות היומית של ערוץ 8, נאלצת ללכת על אותו חבל דק, במשימה שלעתים נראית בלתי אפשרית.

      הבשורות הטובות הן שאחרי שלושה שבועות של שידורים, נדמה ש"דיבור חדיש" מתחילה להראות סימני הסתגלות למדיום הטלוויזיוני. אם בתחילתה היא הייתה מעין גרסה מודרנית של "מהיום למחר" - עם טרחנות מעייפת מצד חלק מהמרואיינים והיסוס, חוסר ניסיון ובעיקר חוסר תיאום של המגישים, אסף הראל ומירי חנוך, עם שיחות ארוכות מדי (גם כשנאמרו בהן דברי טעם) וסגנון שלא הלם את הדרישות של המדיום התזזיתי - לאט לאט היא לומדת מהטעויות ומגבשת קצב נכון. הדיונים מעט קולחים יותר, קטעי המעבר קצביים יותר, וגם מגישיה מצליחים להתאים את עצמם לתפקידם החדש ולא רק מדקלמים מהכרטיסיות. ניכר שהם לומדים בהדרגה כיצד לנהל את הדיון ולשלב בין דעתנות לבין הפריית המרואיינים.

      וואלה, ברנז'ה

      אך כמובן שיהיה זה עוול לקבוע ש"דיבור חדיש" מתיימרת להיות תוכנית בידור או בדרכה להפוך לכזו, ולראיה ניתן לזהות בה את היסודות האלמנטריים בכל ניסיון לשווק תרבות בישראל, שבה חוטא גם המדור שבו אתם קוראים כעת: השמאלניות התל אביבית המתנשאת ומדושנת העונג. רוב המשתתפים משתייכים לאותו מילייה ולאותה קבוצה ברנז'אית, רובם כותבים או כתבו בעבר ב"העיר", "הארץ" או וואלה! תרבות, ולעתים נדמה שהשיחות על המסך הן המשך ישיר לשיחות הסלון החבריות שנערכות בינם ביום יום. יש בזה לא מעט יתרונות, אך גם חסרונות. דוגמה מובהקת לכך ניתנה באחת התוכניות שבה התנהל דיון בנוגע לפסק דין עובדה וסרן ר' בהשתתפות עירית לינור, שמתארחת בתוכנית מדי שבוע (אפילו היא, יש להזכיר, כתבה ב"חדשות" השוקניסטי הרבה לפני שביטלה את המינוי ל"הארץ"). ניתן היה להרגיש את הניכור מצד הראל וחנוך לדעותיה, שלא התאימו לאג'נדה התרבותית-פוליטית שהם מנסים להתוות. צורם, אך כנראה בלתי נמנע וחוזר על עצמו גם במרבית העיתונים ואתרי האינטרנט (אין טעם להכחיש) שעוסקים בתחום.

      באופן אירוני, דווקא התהליך שעוברת "דיבור חדיש" והפיכתה למוצר קל יותר לעיכול, היא האמירה התרבותית החשובה של תוכנית התרבות: שהאשמה היא בעצם בנו; שהתוכנית נאלצת להתאים את עצמה לרדידות שלנו; שעם השנים איבדנו את הסבלנות לניתוחים עמוקים או לדיונים ארוכים ורציניים; ושכיום, בייחוד בכל הנוגע לטלוויזיה, נעדיף תמיד להתמסר לגירויים ויזואליים על חשבון שיחה רצינית. אז אולי בתחילתה "דיבור חדיש" ניסתה להיות חשובה ואיכותית אך התבררה כמעט משעממת, ואילו עתה היא אולי קצת פחות איכותית אבל גם הרבה פחות משעממת. זה מעיד פחות עליה ויותר עלינו, צרכני התרבות שאוהבים לראות עצמם כאניני טעם, אך בפועל נהנים מרמת קשב הדומה לזו של ליטל מעתוק.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully