טום לב - חלק ב'

חלק השני מתוך הסיפורים שמאחורי בחירת השירים לפרויקט "אמנים ישראלים שרים טום ווייטס" שנערך על ידי גיא חג'ג', מהבלוג עונג שבת. הערב (שישי) בשעה 22:00 יופיעו האמנים האלו ונוספים במועדון האוזןבר בתל אביב עם שירי הפרויקט. לחרוצים, יעביר דויד פרץ הרצאה על משנתו של ווייטס באוזןבר בשעה 14:00.

"לאודי הבסיסט היה יום הולדת ולא הבאנו לו מתנה. כדי לטשטש את העובדה הזאת החלטנו לתרגם שיר שהוא אוהב. לא ידענו אז שזו אחת ההחלטות הגורליות שנעשה בחיינו המקצועיים. תרגום שיר הוא פעילות חברתית שדומה באופייה לפתירת תשבץ, ולכן טובה למורל. לא הייתה בעיה להשלים את הנוסח העברי אחרי שאודי התגבר על מילות המפתח - המטרת מטר, לשון ציווי, שלוש הברות. 'Make It Rain' שווה ג-שם רד. התחלנו לנגן אותו בחזרות בהפסקות בין שירים. ביצענו אותו בהופעה אחת, ואז בזאת שאחריה. במהרה הוא צבר אהדה. גם כשהוא לא נכלל ברשימת השירים הוא מצא את דרכו פנימה. עדיין לא הבנו בדיוק מה מתרחש. עשינו חזרה בבית פיתקית בשעת צהריים מוקדמת והערנו את אריאל קליינר. הוא החליט לחבר את ציוד ההקלטה מכיוון שממילא לא אפשרנו לו לחזור לישון. אחרי כמה חודשים קיבלנו ידיעה על הפרויקט. מצאנו את ההקלטה והאזנו לה בפעם הראשונה. היא לא נשמעה כל כך רע. ניסינו להפסיק לנגן את השיר הזה. אנחנו פשוט לא מצליחים".

"האמת לאמיתה היא שלפני הפרויקט הכרתי רק שירים ספורים של טום ווייטס, והם לא היו כאלה שחדרו את השריון שלי. גיא חג'ג' שלח לי את השיר "Lie to me" ומיד נדלקתי. גם (ודווקא!) בגלל שהיה הפוך ושונה מכל מה שהייתי בוחרת באופן טבעי, וגם בגלל ליין גיטרה ממכר באופן נפשע. מיד גייסתי את עידו שטרנברג, בן-זוגי המוזיקלי למשימה, ולשמחתי ולהפתעתי, בסופשבוע אחד של הקלטות בחדר השינה שלי יצא לנו תוצר לחלוטין לא מזוהה, לא פסנתרני בעליל, שעורר בנו חדוות יצירה ועשייה, ומצב רוח טוב של ממש. עם או בלי קשר, בשעת לילה מאוחרת קיבלתי מבחורה מיוחדת מאד הזמנה להקשיב לשיר 'Lonely' לראשונה, לא הצלחתי לעצור את הדמעות ורק אז הבנתי באמת על מה המהומה. למי אכפת שהוא יצא לפני יותר מ-30 שנה, 'Closing time' הוא אלבום העשור שלי".

"השיר הזה הוא למעשה אמת מוחלטת, אובייקטיבית. לא צריך לתרגם את המילים שלו בשביל להבין זאת. לא צריך את המילים שלו כלל, למען האמת, וגם לא את המנגינה שלו. מספיק לקחת שלוק אחרון ופושר מכוס הבירה, להתבונן בעיניים מזוגגות דרך זגוגית כוס ריקה, להפנים שפעם הייתה כאן בירה קרה וכעת אין כאן כלום, והכל באשמתך, והכל בזכותך. ולרגע להבחין שהעיניים שבזגוגית הן לא שלך, אלא שלו, לפני שהן חוזרות להיות שלך. ולהבין שלמעשה השיר הזה הוא אמת סובייקטיבית. שקרי משהו".

"וכולנו נהיה וכולנו נהיה ואיך אפשר לעשות גרסאת כיסוי איך אפשר לכסות משהו כל כך מובהק כל כך משפיע שכל מה שנעשה מסביבך נעשה בצילו. אם מישהו אומר על שיר "אלטרנטיבי" מהשנים האחרונות שזה מזכיר את טום ווייטס אני רוצה להביא לו כאפה כי זה כמו שכל שיר עם קולות רקע יזכיר לך את הביטלס וכשאתה הולך למקור ומכסה אותו אתה מתייחס למילים ואף אחד לא כותב ככה ובטח לא אתה אז אתה לוקח את המיתולוגיות האמריקאיות עם הויסקי והעבדות והניכור והחיפוש ומערבב עם המיתולוגיות של הסביבה שלך ואם הוא הולך לחזון העצמות היבשות מנקודת מבט נוצרית לך לנקודת המבט היהודית ואתה מתייחס למוזיקה ואף אחד לא מלחין ככה ובטח לא אתה אתמול הופענו בירושלים ואיזה נורבגי שיכור שאל אותי באנגלית למה אני כותב שירים עם כל כך הרבה אקורדים ורציתי להביא לו כאפה כי זה כל מה שאני יודע לעשות ויש את טום ווייטס שבורא עולם שלם ומלא עם שלושה אקורדים ואז אתה מתייחס לעיבוד ואף אחד לא עושה דברים כאלה בטח לא אתה ואני נזכר שאחרי הופעה שעשינו מזמן מזמן בכפר עזה שמו את האלבום הזה ברקע ושמעתי אותו בפעם הראשונה ובשיר השני הבן אדם שר בפלצט ועם הקול הכל כך מזוהה שלו זה כמו לתת לאנתוני מהג'ונסונס לשיר נמוך בלי פאתוס וכבר השינוי וההפתעה האלה הופכים את זה לכל כך מרגש ואתה נשאר עם הזין ביד ועם קונטרבס ולך תברא עולם עם קונטרבס אבל מה זה משנה כולנו נהיה כולנו נהיה רק עפר באדמה"

"בחרתי אותו כי הוא מאלבום שקרוב לליבי, 'Real Gone'. הכרתי את ווייטס בשלב מאוחר של יצירתו, אולי בגלל גילי הצעיר, כששי לוינשטיין הביא לי את האלבום כשהוא רק יצא. בתרגום בחרתי להיות הדמות שווייטס מתאר בסיפור העצוב-מצחיק הזה - דמות מקסימה וכל כך כל כך מתה".

"נערי פוסטר לבריאות טובה אפשר למצוא בכל מקום. כל אדם בחיים שלי – הורים, בנות-זוג, הטלוויזיה – ישמח להסביר לכם שלעשן ולשתות יעשה לכם רק רע, שהכל יהיה נפלא אם רק תשמרו על אותה משוואה פרדוקסאלית, אותה מפלצת מיתית שקיומה מוטל בספק, של 'חיים נכונים'. טום ווייטס תפס אותי לראשונה בתור תמונת ה'אחרי' של סגנון חיים הפוך: אדם שמודה בהפגנתיות כי האלמנט החשוב ביצירתו הוא הקול שלו – משהו שנשמע כמו לב בתוך טוחן אשפה – ומודה בהפגנתיות שהקול הזה לא היה מתאפשר לולא שנים של עישון ושתייה. אם תשמרו על עצמכם, אומר העולם, יהיה טוב. אם לא תשמרו על עצמכם, אומר טום ווייטס, סביר להניח שיהיה גם טוב. זה, כמובן, לא מתבטא רק בקול: ווייטס הוא אמן שלא שומר על עצמו בשום צורה. לא מביבי הקיום, לא מבו?רות הרגש, לא מאינטימיות.

ב'אנני הול' אומר וודי אלן: 'כל מה שההורים שלנו אמרו לנו שטוב הוא בעצם רע – שמש, חלב, בשר אדום, קולג''. אני אוהב את ווייטס משום שבעקיפין, הוא אומר את ההיפך: כל מה שההורים שלנו אמרו לנו שרע הוא בעצם טוב – וויסקי, סיגריות, זרים. ווייטס, בהרחבה, טוען שאין רוע בעולם. 'השטן אינו קיים', הוא צועק בשיר שבחרתי לבצע, 'Heart Attack and Vine', "זה רק אלוהים כשהוא שיכור".

"כמעט בכל שיר של וייטס יש שורה שאפשר לקעקע על הזרוע.
משפט שנשאר איתך לכל החיים, כמו חבר טוב.
וכמעט בכל שיר של וייטס מזג האוויר נוכח. ומשרה אווירה.
בשיר שבחרתי גם יש שורה שכזאת, וגם יש הרבה מזג אוויר.
'לא קניתי מטרייה, כי תמיד יש בסביבה'".

"לשירי ילדים, היטיב טום ווייטס לזהות, יש מבנה פשוט, מקצב שחוזר על עצמו, מנגינה לא מורכבת מדי ומותר לדבר בהם על כל הדברים שאסור להזכיר בשירי מבוגרים: מכשפות, הרעלות, פרות שקופצות מעל הירח, מלאכים, אלוהים, סמים, אלימות. שירי ילדים הם חרב פיפיות מופלאה שעוברת בין חלום לסיוט, מונה בקצב אחיד את כל מה שרואים, טוב ורע, והופכת הכל למשהו שאפשר לשחק איתו קלאס (אולי גם אפשר לשחק איתו משחקי מחשב. מי מבין ילדים של היום?). אז בחרנו את אחד משירי הילדים הכי טובים שלו, 'Clap Hands', שיר שבא קומפלט עם הוראות ריקוד, וגילינו שהתרגום לעברית מעניק לנו יתרון על פני טום ווייטס בעצמו: באנגלית, Clap Hands'' היא רק הוראת הפעלה; בעברית זה מושג תרבותי של ממש. כפיים!"

"ערב שבועות בשנת 89, פסטיבל המחול והזמר של צופי רמת גן. בזה אחר זה, מסתיימים לקול גשם קל של מחיאות כפיים, ריקוד חסידי, מחרוזת שירי ירושלים ומחרוזת שירי שלום של כיתות ז'. ואז, מתוך ים השיבולים של הבטון הרמת גני עולה להקת המחול של גדוד אפיק ומשאירה את כולם, הורים, ילדים, שופטים וחברי הנהגה, נדהמים, כששקיות המיץ הקפוא נמסות וזולגות להם, דביקות, לאורך היד ובמורד הבגדים.

"Going Down Town", נוהמת החיה בשאגות צרודות, והרקדנים רוקעים ברגליים במקצב כבד על הבמה, בתנועות מוזרות, יחד עם תופי הדוד. הכול חורק, הכול מנסר, הכול מתריס. הייתי בת 13 וזה לא היה דומה לשום דבר ששמעתי קודם. לא לגידי גוב ויוני רכטר, לא למייקל ג'קסון ולא לביטלס, או לשלישית מנגו ששרה על ייסורים שנקינאיים וכיכבה בראש המצעד. באותם ימים הבחורה הכי מפוקפקת שהכרנו הייתה לידיה הלוהטת, שצחקה בשפתיים אדומות ולא עמדה בעצור עם הסוסיתא כרמל שלה.

אבל ב"דאונטאון", פרנקי הוא זה שרוקד עם אודם על השפתיים ולא יודע מה לעשות עם הזקפה המתפוצצת שלו. איפה לידיה ואיפה סאלי, שמסתובבת ברחוב מסטולית מקראק וחייבת משהו מתוק, כשמעליה בחדר של ארבעה דולר יושבים "שוגר מן" ו"מכנסיים אדומים", שותים שיבס ריגל בייאוש, ויודעים שבסוף הבקבוק הכול יהיה בסדר.

את התודה במקרה הזה אני חייבת כנראה לדנה דיין, מי שהייתה הכוריאוגרפית של הלהקה ובחרה את השיר "Downtown" מתוך האלבום "Heartattack And Vine". היא כבר מזמן חזרה בתשובה בזרם שנסחפו בו רבים, ביניהם גם הסולן של אותו ריקוד ומרכז השבט דאז, הזמר החרדי עדי רן.

אבל מי שפתח עבורי, שנתיים אחר כך, את הדלת הכבדה, והכניס אותי למועדון הסודי של מעריצי ווייטס היה אחי הגדול אריק, שנתן לי קסטה (ככה קראו לזה) של "The Early Years", הקלטות פשוטות של בלדות אהבה, נדודים ונאיביות, שליוו, יחד עם האלבום "Closing Time" את כל שנות התיכון הפרומות שלי. וזה כבר היה מקום שממנו יכולתי להתחיל ולרדת במורד המדרגות הרעועות, אל מעבה האדמה בכיוון העשן, ריח הטחב והאו'דקולון. למטה, בכיוון הד שיהוקיו של הפסנתר השיכור, ומחול הגוף החם של מרימבה אפריקאית אחוזת טראנס, ולפגוש בדרך את כל אותם פליטי חברה שבאו לשטוף באלכוהול את קורוזיות הלב, אלה שהחיים שלהם היו עלובים עד כדי בכי, ומפוארים לכדי שיר. ומהמקום הנמוך ביותר, שם האוויר דל והנשים צוחקות רטרואקטיבית, נקרע מן הקיר צוהר דרכו אפשר לילל אל הירח. ובלילות בעירים במיוחד, לפעמים, הירח מילל בחזרה. תעיזו ותכנסו".

"אני אוהב את שני האלבומים הראשונים של טום ווייטס יותר מהכל, הם המקדש הפרטי שלי לבלדות ליליות שפוצעות את הלב. לכן בבואי לחפש שיר לתרגם ידעתי שאני רוצה קודם כל לבדוק שיר משני האלבומים האלה.

אז דבר ראשון תרגמתי את ""Hope I Don’t Fall In Love With You אבל אז הבנתי שהוא תפוס. המשכתי הלאה ותרגמתי את "San Diego Serende" המרגש אבל לא הצלחתי למצוא לו פרשנות מוזיקלית שתרחיק אותו מהמקור. אז לקחתי גיטרה וניסיתי לבדוק איך הפזמון של "Ol' 55" מתלבש לי בעברית, וזה פתאום זרם בטבעיות.

את 'Ol' 55' תמיד אהבתי מאד, בעיקר בגלל ההרמוניה של הקולות בפזמון, מסוג הרגעים המוזיקליים שאי אפשר שלא להתאהב בהם. במקור, השיר הוא לא רק שיר אהבה לבחורה שמביתה הוא יצא בזריחה, אלא גם שיר הערצה למכונית הראשונה של טום וויטס משנת 55. בתרגום שלי העדפתי להתרחק מזה מעט, בעיקר כי המכונית הראשונה שלי הייתה סיטרואן ויזה בצבע בז' ודי שנאתי אותה, וגם כי רציתי למצוא פרשנות שהיא חופשיה מהביוגרפיה הפרטית של טום וויטס. עבורי, השיר הזה מתאר תחושה מאד מוכרת וממכרת - הבחור נוסע במכונית שלו בשש בבוקר, הוא בראש הנתיב, משאיות מצטרפות אל הכביש, הכוכבים דועכים, השמש עולה ואלת המזל גדולה. זה בעצם שיר אהבה לתחושה של להיות מאוהב.

אני חושב כשמתרגמים שיר יש בהחלט מקום לחירות אמנותית בכל הנוגע לתוכן השיר אבל אסור לכופף את המנגינה או לאלץ חרוזים וזה היה בשבילי ערך עליון, לא לפגוע במשקל המוזיקלי של השיר.

הנגנים המעולים שניגנו איתי הם חברים שלי מלהקת המג'יקל מיסטרי טור, שמבצעת כבר שנים קאברים מוצלחים לביטלס. בעיבוד שלנו ניסינו לשמור על תחושת הנסיעה שיש בשיר המקורי אך מצד שני רצינו לפצח עיבוד שיהיה שונה מהמקור. הבאתי להם את "Harvest Moon" של ניל יאנג כהשראה לכיוון שאני מחפש ומשם הכל זרם. ברגע שהבנו שזה הסאונד שאליו אנחנו חותרים, הגיטריסט עופר קורן הביא לאולפן פדאל סטיל שיתן טאצ' ניל יאנגי, אספיס רייס המתופף ניגן מברשות, קובי סנדהאוס הוסיף אורגן המונד, אני ניגנתי פנדר רודס ודן תורן קפץ לביקור באולפן ובספונטניות שלף את המפוחית. וזהו, פחות או יותר. אני מרוצה פלוס".