דווקא בגלל שההופעות התכופות של אוי ואבוי בישראל רחוקות מלהיות מוגדרות כ"אירוע", צריך להעריך את האופן שבו הם עדיין מושכים את הקהל הישראלי. שכן, הקהל הזה מילא אמש (חמישי) את הבארבי בתל אביב ועטף את החבורה הבריטית בחום ששמור ללהקות שסוד הקסם שלהם התגלה קודם כל כאן ורק אחר כך ביתר העולם.
אלא שאלבומם הרביעי והאחרון של אוי ואבוי, "Travelling The Face of The Globe", לא זכה לעשירית מהסימפטיה לה זכו קודמיו. בהתחשב בכך, ההצלחה של ההופעה הראשונה מבין השלוש בסיבוב הנוכחי שלהם בישראל מלמדת שהקהל המקומי משכיל להפריד בין עבר להווה: הוא למצפה למצפה לשידור חוזר של ההופעות שבגינן התאהב בלהקה אלא נהנה מהגלגול החדש שלה כאילו הכיר אותו מאז ומעולם.
כך, התגובות לסט הבעייתי של אוי ואבוי היו בחלק מהשירים על סף העילפון - וזאת על אף שלא נבנה בחוכמה רבה, התחיל שקט מדי ולא יצר סחף. כלהקה שמיתגה את עצמה כשילוב אנרגטי של ניגוני כלזמרים וגיטרה-בס-תופים, רוב השירים בהופעה סבלו מחוסר מחץ מבאס. על אחת כמה וכמה, אם לוקחים בחשבון את נתוני הפתיחה המצוינים שמעניקה להם הסולנית הסקסית והכריזמטית ברידג'ט אמופה ככל הנראה הייצוא הבא של אוי ואבוי אל עבר מחוזות קריירת הסולו, לאחר הצלחתה של הסולנית הקודמת KT טאנסטל. על הבמה הופכת אמופה בחסות התאורה העשירה ליידישע מאמה בגוף של זמרת נשמה, שנשמעת כאילו היא לא באמת צריכה את כל האנשים האלו לידה, שכן ממילא כולם מרוכזים בה ורק בה.
למרות הציפיות לחוויה, איך לומר זאת בעדינות, מעוררת יותר, מרתק לראות להקה שלא חייבת לנגן חזק כדי שאנשים ישתפו איתה פעולה. אוי ואבוי גרמה לגיטריסט ולבסיסטית שלה להישמע כמו להקת ליווי של טוק-שואו ובו זמנית הפכה את סטיב לוי האיש, הקלרינט והלוק של נער בר מצווה לסוג של קרלוס סנטנה. בתוך ההיפוך הזה, הקהל הניף ידיים מצד לצד כשאמרו לו, כאילו מדובר ב-"Never Let Me Down Again" של דפש מוד. כל זאת בזמן שלוי דפק גרסת אלפא בלונדי ל"עוד יישמע בהרי יהודה", ובהדרן, כשהוא מבצע קאבר בסגנון ג'חנון קנוי ל"אם ננעלו" של עופרה חזה, התהייה סביב סוד האחיזה של אוי ואבוי בקהל הישראלי רק מתעצמת. האם זה באמת מה שחסר לקהל כאן?
בדיעבד, התשובה נמצאת בשיר אחר של ההרכב הזה, שגם מוזיקלית נשמע טוב מכולם. ב-"Refugee" הוותיק ישנו הפזמון החוזר, "הנה עוד פליט", שבכל פעם שאמופה שרה אותו החמימות באולם התפשטה הלאה והלאה. פתאום אפשר לשים לב לחובשי הכיפה הרבים שהגיעו לבארבי, לשמוע את היהדות מנותקת מכובד הטקסטים שהגיעו מהמקורות ומתחברת לשורשים הנוודיים שלה, של "לך לך מארצך".
אוי ואבוי מצליחים להעביר באופן נעים למדי את התחושה שהסיפור של המוזיקה היהודית לא מתחיל בכלזמרים של צפת וגם לא מסתיים בתרבות הפיוטים, ושהמילה פליט לא מוגבלת למסתנני דרפור או לעקורי 48'. אוי ואבוי נותנים הקשר אחר, לא בהכרח חדש, אבל הקשר משפחתי ואוהב שמטרתו לחבר בין אנשים שלא מכירים זה את זה. וזה בעצם מה שמוזיקה אמורה לעשות, לא?