פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טיפת הרז האחרונה

      כמו וויסקי משובח, כמו קפה איכותי, צריך להיות בוגר ובעל ניסיון - כדי לדעת ליהנות משרי רז, הסוד הגלוי השמור ביותר בטלוויזיה

      עם השנים מתברר כי גם טעם נרכש הוא טעם נרכש. בהתחלה התופעה הזו נתפשת כתחביב פרוורטי של מבוגרים, הרי למה שדבר מריר יתפתח ויתגלה עם השנים כערב לחיקך, איך יכול להיות שמשקה חריף שגורם לעיוותים בפרצוף יהפוך עם הזמן לאיכותי, אבל ככל שעובר הזמן אתה מגלה איזה קסם יש בלהבחין לפתע בקסם. הרגע שבו מתחוורת לך האיכות הנסתרת הוא גילוי מרגש, ועל אף שהתהליך קורה בהדרגה, אחרי אימונים קשים ולא מעט שכנועים עצמיים, אדם נאלץ להודות שמתחת לחריפות של הוויסקי מסתתר טעם משובח, שמתחת למרירות של הקפה מסתתרות ארומות ממכרות, ושמתחת לכסות הפולנית המתולתלת של שרי רז מסתתרת אשת בוהמה מרתקת ואושיית תרבות יחידה במינה, וכמה מטופש וילדותי זה שלא השכלנו להבחין בזה עד עתה.

      נדרשות בגרות ובשלות כדי להודות בטעות. איך חטאתי במחשבה ששרי היא טרחנית ומיושנת? מדוע השתייכותה לערוץ 1 מתייגת אותה כארכאית באופן אוטומטי, וגם אם כן, מה כל כך רע בזה? רק צפייה בפרק שהוקדש לה ב"כך היה" – עוד תוכנית שכדי להתענג מאיכויותיה אדם צריך להיות בוגר ובשל – הצליחה להבהיר איזה תפקיד מרכזי היא מילאה בחיים שלי ושל יגאל רביד. בעולם אפור המשודר בשחור לבן, שנשלט על ידי חיים יבינים ויעקב אחימאירים, שרי בלטה כמו שושנה בשדה קוצים, כמו פנינת תרבות מלבבת המוקפת בים של אקטואליה מדכאת, כמו אשת העולם הגדול בלב המזרח התיכון הקטן והקטנוני – וככזו נזכור לה חסד נעורים לנצח נצחים.

      נשיות זורחת

      ההגשה הייתה נמרצת, אך כללה מגע נשי מיוחד. התחושה הייתה כאילו כל סרט שהציגה, כל תערוכה שביקרה בה, כל הצגה שהמליצה עליה – הכל נבחר בכובד ראש ונעשה רק לאחר מפגש אישי עם היוצר, וזאת לאחר שניצלה את הקשרים המסועפים והממלכתיים שהעניקה לה המשרה בערוץ 1 כדי להיפגש עם האמן ולשוחח עמו בבתי הקפה הבוהמייניים של ירושלים על המשמעויות של יצירתו. כולם התפנו מעיסוקיהם כדי לפנות את הזמן לשרי, כולם כרכרו סביבה בניסיון לזכות בהזדמנות להשתחל לדקות הקצרות שהוקדשו לה במהדורת החדשות, ואז היא הופיעה, בין "תצפית" ל"מוקד", בין "מבט" ל"עמוד האש", ונשיותה זורחת על רקע ישראל המיליטריסטית ומזכירה את המציאות האלטרנטיבית שיכלה להיות פה אילו רק הוקדשו לה עוד כמה דקות במהדורה.

      נדמה שגם היחס אליה מצד המגישים העצים את דמותה העדינה ותדמיתה הענוגה. "והנה שרי שלנו עם פינת התרבות", אמר המגיש במעין חיוך מתנשא, כמו אומר כי עתה, לקראת סיום המהדורה, אחרי שמיצינו את הדברים הרציניים של העולם האמיתי, יש מקום גם לשרי שלנו, האישה למשימות מיוחדות. אבל היא מעולם לא נרתעה ממקומה השולי, וניצלה אותו כדי להראות לגברים ברוממה מהי הגשה אלגנטית, ומהי חשיבותה של תרבות לעומת האלימות והפוליטיקה ששולטים בעולמם. "תודה שרי, אנחנו נאלצים לסיים", סיכם חיים יבין, ולנו נשאר טעם של עוד, טעם שנרכש אחרי 40 שנים, איכותי מאין כמותו.