אני אמנם מת על קלינט איסטווד, אבל ממש לא מתתי על "אינוויקטוס" דרמת הספורט הפיל-גודית החדשה שלו שבה חברו הטוב, מורגן פרימן, מגלם את נשיא דרום אפריקה, נלסון מנדלה. הסרט הנ"ל שעושה כמיטב יכולתו למלא אתכם באמונה, השראה וויברציות טובות - מביא את סיפורה האמיתי והמדהים של נבחרת הרוגבי הלאומית הלבנה והדי מחורבנת, שתחת הנהגתו של מנדלה, הגיעה להישגים פנטסטיים בטורניר גביע העולם של 95' (שנערך בדרום אפריקה), ושהצליחה לגרום לאומה שלמה, שהייתה שסועה ומלאת מתיחויות בין גזעיות, להתאחד סביבה ולדחוף אותה עד לגמר.
כבכל סרטיו האחרונים, גם כאן איסטווד מפגין את הבימוי הצנוע, הישיר והאולד-סקולי שאני כל כך אוהב. אך בשונה מסרטיו האחרונים, הפעם הוא מבקש לחמם לצופיו את הלב. לא יודע. הלב שלי לפחות נותר קר ומעט מפוהק. וכמה שאני תומך במסרי הפיוס והאחווה שמושמעים במהלך הסרט, הדרך הלא מאוד מתוחכמת ולא מאוד מעודנת שדרכה הם מועברים כאן, קצת גרמה לי לנוע בכיסא שלי בחוסר נוחות.
שכן התהליכים הדרמטיים שמתרחשים ב"אינוויקטוס", ושזוכים להיות מיוצגים בעזרת כמה וכמה דמויות שאמורות לשקף את החברה הדרום אפריקאית על כל צדדיה, מתרחשים כולם באופן מוקצן. רוצה לומר, בתחילת הסרט השחורים והלבנים שונאים אחד את השני ולא סומכים אחד על השני, והם עושים את זה באופן מופגן; באמצע הסרט הם עדיין שונאים אחד את השני ולא סומכים אחד על השני, אבל קצת פחות, ועדיין באופן מופגן; ואילו בסוף הסרט הם כבר מתחבקים ומחייכים, והכל סבבה, תודה ששאלתם, כאשר גם זה, כמובן, נעשה באופן מופגן.
מאט דיימון (עם שיער בלונדיני ומבטא לא מזוהה) מגלם את הקפטן של נבחרת הרוגבי הכושלת. בתחילת הסרט הוא זוכה להיות מוזמן לשיחת מוטיבציה במשרדו של הנשיא מנדלה, ואין מה להגיד, הנשיא שלו שמודיע לו שהוא מצפה ממנו להנהיג את הנבחרת לנצחון היסטורי בטורניר הקרוב - מרשים אותו עמוקות. למעשה, מנדלה כל כך מרשים את הקפטן, שזה אינו מסוגל להפסיק לחשוב עליו ועל כל הדברים הנוראיים שהוא עבר. "כיצד ייתכן שבנאדם שהיה כלוא במשך עשרים ושבע שנים יוצא מהכלא ומבקש לסלוח לאותם אנשים ששמו אותו שם?", הוא שואל את אישתו, למרות שברור לו שגם היא לא יודעת את התשובה. בנוסף, הוא גם לוקח את חבריו לקבוצה לבקר בכלא שבו הוחזק מנדלה, נכנס לתא שלו, ומנסה לדמיין איך היה לו להיות כלוא שם. בקיצור, הקפטן ממש נכנס לתפקיד שמנדלה מטיל עליו. יש שיגידו שהוא אולי אפילו קצת מגזים.
במקביל, גם מנדלה נכנס לתפקיד שהוא הטיל על עצמו עד הסוף. למרות שיש לו מדינה לנהל, כל מה שמעניין אותו זה רוגבי. כל הזמן מפריעים לו באמצע ישיבות כדי לעדכן אותו בהתפתחויות שקשורות לרוגבי. כל הזמן הוא רכון מעל דו"חות וטבלאות שקשורים לרוגבי. מתישהו הוא אפילו מתמוטט כי הוא כל כך עייף מכל הזמן לחשוב על רוגבי. אבל כשהוא מסתכל מהחלון, בשלב מתקדם של הסרט, ורואה כיצד צוות המאבטחים המעורב שלו, ששנא אחד את השני בתחילת הסרט, משתעשע על הדשא ומשחק - הפתעה, הפתעה - רוגבי, הוא יודע שההחלטה שלו להקדיש כל כך הרבה זמן לספורט המשעמם הזה הייתה נכונה. "את רואה שצדקתי?", הוא שואל את המזכירה הנאמנה שלו, וכל מה שהיא יכולה לעשות זה לחייך בהכנעה. אז סבבה, צדקת נלסון. אבל אם אני הייתי המאמן שבאמת אימן את נבחרת דרום אפריקה בטורניר הזה הייתי תובע את איסטווד בלי לחשוב פעמיים על כך שהוא התעלם לחלוטין מתרומתי להישג ההיסטורי של הנבחרת והעניק לך את כל הקרדיט.
כמובן שמנדלה מקבל לא מעט הזדמנויות להוכיח איזה מנהיג מדהים וחמוד הוא. וכמובן שהוא גם מרביץ במהלך הסרט מספר נאומים שחבל לכם על הזמן ממזמן. אבל קשה להגיד ש"אינוויקטוס" מצליח לספק יותר מדי עומק לדמותו. ועוד יותר קשה להגיד שהוא בכלל מנסה. כי כמו מנדלה, כל מה שמעניין את איסטווד זה רוגבי. רוגבי ופיוס. בכל מקרה, אני מאוד מקווה שגם אתם בקטע של רוגבי ופיוס. כי כל החצי השני של הסרט הזה מורכב ממשחקי רוגבי ומשוטים של שחורים ולבנים שמתחבקים ומחייכים אחד לשני כמו דוגמנים בפרסומת למשחת שיניים.
חבל שפרימן לא קיבל כאן הזדמנות ליצור דמות טיפה יותר מגוונת וטיפה יותר מעניינת. וחבל שסרט שאמור היה לגרום לצופיו לצאת מן האולם עם שיר חדש בלב בחר להיות כה פשטני, סנטימנטלי, צ'יזי, שכיח, שגרתי ולא מסעיר. איסטווד הוא מאסטר מארץ המאסטרים. אין בכך ספק בכלל. אבל איך שלא תסתכלו על זה, "אינוויקטוס" לא ייזכר כאחד מסרטיו הגדולים. ואם בכל זאת בא לכם לראות סרט על דרום אפריקה הרשו לי להמליץ לכם על "מחוז 9". או על "נשק קטלני 2". "Diplomatic immunity". תמיד עובד.