מה ל?נו כי נלין

בשביל מה לכם להצטופף בדיוטי פרי ולקנות כרטיס לניו יורק בכמה מאות דולרים? הלא אמריקה כבר כאן! כולם מגלגלים על הלשון מילים נחשקות כמו FOX ו-NBC, מתייחסים למנחים קונאן אובריאן וג'יי לנו בשמותיהם הפרטיים בלבד, כאילו היו מיקי ויעקב, ולוקחים נורא נורא קשה את הפרידה ההיפר-מתוקשרת של אובריאן מתפקיד המנחה של ה"טונייט שואו".

ממש כפי שהמליץ יאיר לפיד בהקשר אחר לגמרי – מלחמה אחת טובה כבר תסדר לכולנו את הראש ונחזור להתעסק במה שקורה אצלנו. אבל מסתבר שעד המלחמה הבאה שתבוא עלינו לטובה, נבוסס גם אנחנו בביצה התקשורתית האמריקאית משל היינו המדינה ה-51 של ארצות הברית.

שורשי הסכסוך עמוקים הרבה יותר מהדחייה הפרוזאית בשעת השידור של קונאן אובריאן, וכדי להבין את גודל הפאדיחה של NBC, צריך להתרחק מעט ולהתבונן בתמונה הגדולה. מאז 1954 מצטופפים האמריקאים באחת עשרה וחצי כל ערב מול ה"טונייט שואו" ונפרדים מהיום באדיבות סטיב אלן, ג'ייק פאר, ג'וני קרסון האגדי, ג'יי לנו, ומלפני שבעה חודשים גם באדיבותו של קונאן אובריאן. אנחנו, כתושבי מדינה שרגילה שמושכים לה את השטיח תחת הרגליים ברגע שהתייצבה, עשויים ללגלג על המוסד המקובע של תוכנית הלילה היומית. אבל האמריקאים מאוד מאוד אוהבים את השיגרה הבטוחה שלהם, וכל ערעור על הסדר הקיים מזכיר להם שאוסמה בן לאדן עדיין מנגב חומוס באיזו מערה אפגנית.

קונאן אובריאן, המנחה התזזיתי של תוכנית ה"לייט נייט" המשובצת מסורתית בשעה 00:35, פכר את אצבעותיו החיוורות בציפיה כבר מאז 2004, כאשר NBC הודיעה באופן רשמי כי ב-2009 הוא יחליף את ג'יי לנו בתפקיד הנחשק כמנחה ה"טונייט שואו". ככלות הכל, מדובר במשבצת שידור מבוקשת יותר, חשיפה לקהל גדול יותר שלא לדבר על הרבה, הרבה יותר דולרים בכיס, ומעל לכל ביסוס עמדת מפתח שיכולה לקיים קריירה בת עשרות שנים (עיינו ערך ג'וני קרסון, שמלך בכיפת משבצת השידור הזו במשך 30 שנה).

הבעיה החלה כשהתברר שג'יי היקר בסופו של דבר לא כל כך רוצה להתפנות ו-NBC, כמו כל טייקון רעבתן, בחרה למצוא לו פתרון ביניים בעייתי: להעניק לו תוכנית חלופית שתשודר שעה לפני ה"טונייט שואו" ובכך לא באמת לפנות את הזירה המרכזית לאובריאן. המישמש הסכיזופרני הוכיח עצמו כלא רווחי והרייטינג הכללי טיאטא את רצפת קומת המנהלים הלחוצים של הרשת. בניסיון נואש לתפוס מרובה, חזרה בה הרשת מן החוזה שסוכם עם אובריאן, דחתה את משבצת השידור שלו בחצי שעה, ועמדה להפוך אותה לתוכנית שהיא לא לכאן ולא לשם במונחים המקובעים של אמריקה.

אובריאן, שרחוק מלהיות פראייר, הודיע חד משמעית כי בתנאים האלו הוא מעדיף לפרוש ו-NBC יצאה קירחת מכל הכיוונים: גם הפסידה את המנחה האינטליגנטי ביותר על המרקע וגם שילמה לו פיצויים שמנמנים בגובה 30 מיליון דולר שיאפשרו לו להרהר בנחת על המעבר הצפוי שלו לרשת FOX המתחרה.

בסופו של דבר, אם כן, ג'יי לנו הלך א-לה דודו טופז ולא רק שלא ידע לפרוש בשיא אלא גם סיבך עצמו בפרשה מביכה, NBC זיגזגה באופן שגורם לממשלת ישראל להיראות כמו אי של יציבות, וקונאן אובריאן – שהוא לא בדיוק מובטל של מפעל "עוף העמק" – ריפד את החשבון שלו בעוד 30 מיליון, עשה קומדיה מצוינת ומופת של לגלוג עצמי בריא, וכנראה גם יחזור תוך זמן קצר למסך הקטן בערוץ אחר.

העיסוק המופרז של ארה"ב בפרשה הוא תסמין של חברה שמייצרת לעצמה דרמות פיקטיביות כדי שלא לתת דין וחשבון לכלכלה הקורסת, לפערים החברתיים ולדורסנות הצבאית שלה. מצד שני, גם אנחנו מחזיקים אצבעות לאלירז ושונאים את תומר בלהט ששמור רק לקשישות שצועקות על הדמויות בטלויזיה "מאחוריך, מאחוריך!". לכן, מי אנחנו כי נלין על מצביעי אובמה.

אבל אם להתייחס לפנינים הטלוויזיוניות שכל הסאגה הביורוקרטית הזו ייצרה, הרי גם כאן וגם שם זכינו לראות את המדיום הזה בגדולתו. ג'ימי קימל, מנחה תוכנית האירוח הלילית של ABC, הביא אותה בחיקוי חסר רחמים והגיש תוכנית שלמה כשהוא מחופש לג'יי לנו. לנו, מצדו, הטריש את NBC בכל מונולוג פתיחה. ואילו אובריאן עזב בתרועה אחרי רצף מבריק של תוכניות מצחיקות בטירוף שכללו גם אורחים מצוינים.

המשמעות הכוללת של כל זה – לתשומת לבו של הקורא אברי גלעד, שכשצובטים אותו הוא לא רק מצתבט אלא גם מתייפח כמו צופיפניקית שאף אחד לא רוצה לישון איתה באוהל – היא אחת: כל הקומיקאים הנוגעים בפרשה הוכיחו שכשמשתינים עליהם בקשת, הם מזקקים את זה לסינגל מאלט. שכן, עבור אלכימאי קומדיה אמיתיים, מצוקה, מסתבר, אינה אלא זהב.