"ארץ נהדרת" צחקו יפה מאוד על הסיקור המגלומני של רוני דניאל את אירועי האיטי, ובעקיפין על היחס המגוחך שהעיתונות הישראלית נותנת לסיוע, שלא מוצג כמו הצטרפות למאמץ בינלאומי מתורבת למזער נזקים באזור האסון, אלא כניצחון מוסרי של צה"ל. הסיקור הישראלי לא הצליח להתחמק מעיניים מפוכחות שהצביעו על מגלומניות מקומית שמנסה להסב את המבט שלנו מעניינים פעוטים כמו חיילים שבויים, שלטון מקרטע או מפלגת שמאל גוססת. אבל לעומתו, הפילנתרופיה ההוליוודית, שנעה על קו מאוד עדין שבין צדקה לאינטרסנטיות, או בין ענווה למגלומניות, לא מעלה תהייה אחת. ההיפך הגמור הוא הנכון; לפסטיבל "תקווה להאיטי עכשיו" של ג'ורג' קלוני שהתרחש ביום שישי האחרון, כולם מגויסים. האמנים, התקשורת המסקרת, העיתונות הכתובה, iTunes שמספקים את השירים להורדה, העם המקליק באתר של הארגון, והקהל הצופה בפסגת אמני העולם שרים יחדיו.
הקהל, זה ידוע, אוהב טקסיות ועוד יותר אוהב שיתופי פעולה בין מוזיקאים. ולכן קיבל את שלו. מדונה, ביונסה, ריהאנה, בונו, מרי ג'יי בלייג', ג'ניפר הדסון ושאקירה הגיעו צנועים, עוטי שחורים, בלי פמליה ובלי לימוזינה; דיימון אלברן, קולדפליי והארקטיק מאנקיז השתתפו במכירה פומבית למען האיטי; סיימון קאוול מפיק גרסה מיוחצנת לEverybody Hurts של אר.אי.אם שגייסה אליה את מריה קארי, סוזן בויל, ליאונה לואיס ורוד סטיוארט, ורוזי אודונל כבר שוקלת לאמץ יתום. ובתוך כל מאמצי הגיוס, CNN העניקה את המגע החדשותי בסיקור כבד של זוועות האיטי, שהיה הכל חוץ מסיקור חדשותי. יותר כמו כתבת צבע של אולפן שישי בקריינות של יאיר לפיד.
אין ספק, מדובר במטרה חשובה ומעוררת אמפתיה, ואחד השותפים החשובים ביוזמה הזו הוא Oxfam, ארגון בינלאומי שמצהיר על מלחמה בעוני ובחוסר צדק, שברזומה שלו נמצאים קרבות חשובים כמו זה של הפסקת הסחר הלא הוגן של "סטארבאקס" בקפה מאתיופיה. מצד שני, כבר שבוע שלא שמענו על מצב ההריסות בפורט או פרנס. במקום, הפכנו למוכי כוכבים בעקבות הרתימה המאסיבית שאליטת הבידור הביאה עלינו במה שהתחיל בהפגנת תמיכה בטקס "גלובוס הזהב", והמשיך בפמפום האירוע בארגונו של ג'ורג' קלוני, שהגיע לטקס עם זקן של אבל וארשת פנים רצינית ומבינה שהתחמקה ממתן חיוך גם בזמן ההכרזה על מועמדות הסרט שלו. זה המשיך עוד קצת בנאום הקצר של מגי ג'ילנהול לגבי ההזדהות הכוללנית של הערב, ובעיקר בענידת הסרטים שהוצמדו כמעט לכל דש בגד.
כשג'ורג' קלוני, רופא הילדים הרחמן מ"אי.אר" מרים יוזמה שמוצגת בקונצנזוס כמצילת חיים ומצליחה להשיג 57 מיליון דולר בקליק שמאלי על כפתור ה"Donate Now" שבאתר הקרן, כשקייטי פרי ודייויד ארצ'ולטה עונים לטלפונים בטלתרום וכשסיימון קאוול - האיש שמחזיק בידו את הכוח להרים או להרוס מוזיקאי במשפט אחד מפיק שיר שיזרים עוד מיליוני דולרים שאמורים לבנות בתי חולים בהאיטי מוכת האסון, לא מפליא שזה עולם שבו גיבור עתידני כמו ארנולד שוורצנגר הוא מושל קליפורניה ושצפייה בסצנות מדהימות ב"אווטאר" גורמת לדיכאון.
טשטוש ההבדל בין הגיבורים הבדיוניים של עולם הקולנוע, המוזיקה והטלוויזיה לבין האנשים האסתטיים שמציגים אותם מול מצלמה תמורת שכר ופרסום, הוא מסוכן. הוא לא רק מתעתע בנו ובתפיסת המציאות מול בידור שגם ככה מתחילה להיטשטש בעזרת מסכי HD וטכנולוגיות תלת מימד, הוא גורם לנו לצפות פחות ופחות מנבחרי העם שלנו. הברונים של הוליווד הפכו לפוליטיקאים שמחזיקים בכוח לגורלות של מיליוני אנשים, ובדרך הצליחו להיות הכל, מלבד צנועים.
הפורטוריקנים שהתעמרו בקריימר ב"סיינפלד", כשהוא לא הסכים ללכת באופן עיוור אחרי ההמון עונד הסרטים בצעדה למען המלחמה באיידס, מבטאים באופן הכי טוב את הבריוניות שהוצגה כאן, החל מטקס פרסי "גלובוס הזהב", ועד ההצטרפות ברגעים אלו ממש לפרויקט המדובר של קאוול. בין אווירת התמיכה והאיפוק שהייתה קיימת בערב הצדקה של קלוני, לבין הבעת האמפתיה של שני שליש ממשתתפי טקס "גלובוס הזהב", הייתה תחושה צדקנית כבדה שמי שלא מחצין את הצער וההזדהות שלו לא ייחשב כפילנתרופ איכותי מספיק בשביל הגווארדיה ההוליוודית, שנוהרת באופן עיוור אחר מבצע הגיוס, ללא כל מחשבה עצמאית. הגיבורים של היום, הפוליטיקאים של העתיד והפרוטגוניסטים של עולם הפנאי שלנו, הפכו בדרך לעשיית הטוב שלהם להרבה דברים. אבל לצנועים, ממש לא.