פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בא בימים

      כדי להנות מ"ואז בא לנו", האלבום המצוין של נורית גלרון ונתן זך, כנראה שצריך להיות ממש מבוגר. עינב שיף קורא לדור המייסדים להתעדכן

      "הכל מבוגר כל כך סביבי, אמא, אישה, זמרת", שרה נורית גלרון ב"דיוקן עצמי" מתוך האלבום "ואז בא לנו". "היום לא אהיה בכלל מסביב, היום לא אהיה מבוגרת". לאורך כל הקריירה שלה, גלרון היא אחת המבצעות הכי מדויקות של טקסט שיש למוזיקה הישראלית, אבל האלבום החדש המשותף לה ולנתן זך (שכתב את כל שירי האלבום) הוא דווקא לא כזה שנאמן לרצון שלה "לא להיות מבוגרת". למעשה, אוסף השירים שבתוכו איטי, רציני ומופק באופן שמעורר חשד שהעוסקים במלאכה לא פספסו פרט באסטרטגיה השיווקית של גלרון כזמרת למאזינים שלא מוצאים את עצמם במוזיקה הישראלית החדשה של 2009. שירים כמו "טעם", "צליל שביר" ו"אתה ואני" למשל, נועדו להאזנה בבית שכבר אין עליו משכנתא, אחרי שהילדים נרדמו והבן הגדול שומר בצבא ושוב אין מה לראות בטלוויזיה. השירים שבו אמורים למלא חלל של שתיקה בתוך בית, בין בני זוג שאין להם על מה לדבר. "ואז בא לנו" הוא לא אלבום שבורח מהבגרות - הוא מתמודד איתה בחיבוק.

      עטיפת האלבום של נורית גלרון עם נתן זך "ואז בא לנו" (יח"צ)
      נועד להאזנה בבית עם משכנתא משולמת וילד בצבא. עטיפת האלבום (יח"צ)

      למכובדות המבוגרת הזו יש יתרונות וחסרונות, במיוחד בהקשר של גלרון. מצד אחד, האיטיות והפקת האולד-סקול שבה קולה של גלרון משתעשע בג'אז ומעין אדולט-קונטמפוררי-ים תיכוני, הם נדירים בנוף המקומי של זמרות וותיקות, שנוטות להסתבך במיינסטרים לא רלוונטי, או גרוע מכך, בהפקות ענק כושלות מסחרית ואמנותית. לעומתן, גלרון כמבצעת מאופקת בגיל 58 כמו בגיל 28 והיא עדיין הקול הבולט ביותר של הבורגנות המתוסכלת מהשגרה והפשרה שיש בחיים המודרניים. במובן הזה, ההפקה המוזיקלית של לני בן בשט מתאימה בהחלט למה שמאזיניה של גלרון מצפים ממנה.

      מצד שני, להוציא רגעים נפלאים כמו "אהבה של שני אנשים" ו"ואז בא לנו" (לחן מצוין של בן ארצי), קשה לקהל חדש, שעוד לא היה לו הכבוד להכין סנדוויצ'ים לילדים לפני בית הספר, להבין את העולם שזך מצייר. נראה שב"ואז בא לנו" גלרון, באמצעות המילים של זך, התנתקה לגמרי מהדור הצעיר של מאזיניה הפוטנציאלים, בניגוד גמור למגמה העולמית בה נוקטים אמנים וותיקים שממשיכים ליצור. מסדרת ה"אמריקן רקורדינגס" של ג'וני קאש שעשה זאת דרך קאברים ועד ניל יאנג שהציג אג'נדה בלתי מתפשרת. גלרון לא לבד במלכודת הזו, כנראה בשל הגיל הצעיר של המוזיקה הישראלית, שרק בשנים האחרונות חווה למעשה את תהליך ההזדקנות של דור המייסדים שלה.

      באופן לא מפתיע, רק שני מוזיקאים שנחשבו חצופים ופורצי דרך באופן תפיסת הפופ שלהם בישראל, הצליחו לברוח ולהוציא אלבומים מצוינים באמת אחרי 30 שנות עשייה – שמוליק קראוס ב"יום רודף יום" המפרק ודני סנדרסון ב"לא יפריד דבר" החם והחכם שיצא באחרונה. גלרון, זמרת נקייה להפליא עם חוש נדיר למיצוי מקסימלי של מילים אותן לא כתבה, מעולם לא התיימרה לנגוח בממסד ולכן גם כעת, היא לא מעצבת מחדש את המסגרת בה פעלה תמיד.

      "ואז בא לנו" הוא אלבום מצוין, אבל למבוגרים בלבד. חוסר התקשורת שלו עם המוזיקה הישראלית הצעירה משפיע גם על הלחנים שנתרמו על ידי אמנים "צעירים" יחסית, כמו ערן ויץ ושילה פרבר, שנעלמים בסד המכובדות והוא גם אחת הסיבות שקשה להקשיב לאלבום שכזה ברצף. אבל אפשר להתרגש רק מקריאת השירים לבדם, בהם מתגלה זך שוב כפלא ישראלי אמיתי, שעל אפו ועל חמתו של האיש הזועף הזה, יהיה לעד נכס לאומי. מוזיקלית, "ואז בא לנו" הוא הזמנה לרגע בו גלרון באמת תצא החוצה ותחליט שהיום, היא לא תהיה מבוגרת.