ציור הנפש

הציירת הירושלמית מאיה ישראל מחפשת בציוריה את האנושיות הבלתי מוגדרת שטומנת בחובה דמות האדם, זו שחומקת מהעין ומחייבת הסתכלות שאינה מסתפקת ביכולת הטבעית שלנו לזהות פנים. בסדרה הנוכחית שלה "מה שנשאר", המוצגת בימים אלה בגלרית קונטמפוררי ביי גולקונדה בתל אביב, היא בודקת עד כמה חלקי הגוף עצמם הכרחיים ביצירת דימוי אנושי שניתן לזהות ואף מטשטשת את גבולות שמפרידים בין הגוף לסביבתו. כך, היא מחליפה עין בצמח, סנטר בכתם של צבע וכך לא רק שמוצאת לדבריה את האנושי אלא גם את עצמה. "הפגמים בציור הם אני בתוך היצירה", היא אומרת בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחת התערוכה, "ואני מנסה להשאיר לזה מקום ולתת למבט של הצופה גם לעצב את הציור. העיסוק בתנועה הזו בין הדימוי לביני לבין הצופה הוא מה שדוחף אותי לצייר."

"מאז ומתמיד היה ריק בציורים שלי ומשיכות של צבע", היא מסבירה, "אך ככל שהדמות היתה מפורקת יותר וככל שהצבע נהיה חשוף יותר, כדבר העומד בפני עצמו, והעניין התרכז במימד הצורני והצבעוני, הדברים התחילו להיראות לי חלק משלם מסוים שחוצה את גבולות גוף האדם. שבירת הגבול הזה העלתה אצלי שאלות רבות על אודות מה הופך אדם לאדם".

ישראל, בת 35, אמא לעמנואל ואשתו של הצלם יעקב ישראל, רואה את עבודתה כקילוף שכבות. כל תהליך העבודה שלה הוא ניסיון לחשוף מה נמצא מעבר לקווי הדימוי האנושי. היא מתחילה תמיד עם צילומים של אנשים שהיא מכירה, מציירת קווי מתאר, "וכשהצבע פוגש את הקנבס - משהו נחשף," היא אומרת. אך הפעם, אחרי 22 שנים שבהם היא מציירת, חל שינוי.

"בשנים האחרונות אני עוברת תהליך מאוד מעניין. בעבר הציורים שלי היו מאד ריאליסטיים ומלוקקים. הזיקה למציאות הגנה עליי. ואז התחלתי לשאול שאלות לגבי האנושיות של דמות האדם, ומה מעבר לצורה שלו הופך אותו לאנושי. כדי לחקור את זה עבדתי על סדרה של בובות חלון ראווה בשם 'התחזות'. הן היו דמויות אנושיות חסרות איברי מין, שנראות כמו תרכובת של פרוטזות ושאי אפשר לפגוש את מבטן. חשבתי הרבה על הסרט 'בלייד ראנר' של רידלי סקוט, על האופן שבו הכפיל הופך לאנושי וכבר לא ניתן להבדיל ביניהם. זו שאלה כמעט פרנואידית כי היא מניחה שקשה להבדיל בין צורה של משהו לדבר עצמו".

הסדרה הזו מתאפיינת בהפיכה של המישור המשני בעבודות – הרקע – למישור הקדמי והמרכזי. "מסתבר שלאורך כל השנים בהם אני עובדת אני בעיקר מתעסקת במפגש של החתך בין הדמות לבין מה שמסביבה," מתארת ישראל את הציורי הסדרה. "בסדרה הזו הרגשתי שאין דבר כזה רקע, זה לא יכול להיות מופרד מהדימוי האנושי. הגבול הזה הוא דמיוני ועל כן המרחב פולש לתוך הדמות. כך, למשל, ישנם ציורים בהם אני לא מציירת את האיבר שלרוב מאשר את קיום האדם – העיניים. ועם זאת, הדמות עדיין נראית אנושית ועדיין יש לה מבט. הציור עצמו הופך להיות זוג עיניים שמביטות החוצה. הוא פוגש אותך".

"כשאני מציירת דמות אני מחפשת חוויה של אנושיות שלא תמיד נמצאת בצורה. אחרי השכבה הראשונה של הציור, עם המשיכה הראשונה של המכחול, הציור כבר עובר מטמורפוזה והצבע הופך את האדם המגולם בקווים למשהו אחר," היא מסבירה. "אבל זה לא תהליך ספונטני. יש לי מטרה בכל ציור. השחרור הזה בעצמו הוא מתוכנן, ורק כך אני מצליחה לשחרר גם את עצמי מהמטרה הצפויה מראש, אך גם את הדמות שכלאתי בצילום הדו מימדי."

ישראל מתארת תהליך של הפשטה, אך לא של דקונסטרוקציה בעבודות שלה. "אני לא מרגישה שאני מפרקת את הדמות השלמה, והופכת אותה למשהו חלקי על ידי הכנסת צמחיה או צבע חשוף. אני מרגישה שהשארית הזו שלמה בפני עצמה. מבחינתי הכל חלקי, ואז זה מבטל את החלקיות. דווקא הופעת הצמחייה בעבודות היתה פחות מתוכננת, ורק כשהצטברו לי הרבה עבודות הבנתי שמה שעשיתי היה להוסיף שארית של הסביבה. הציור 'קוטפת הדשא' הוא הציור שמתאר בשבילי את כל החוויה של יצירת הסדרה הזו – בכל העבודות שלי אני קוטפת דשא."