על דעת עצמה

בתור צרכנית ספרים נלהבת אני אמורה להתנגד להצעת החוק החדש. אני אוהבת לקנות ספרים, וכשאני יכולה לעשות זאת בכמויות ובזול ולזכות בימים ארוכים של קריאה נעימה אני מאושרת. אבל אני גם יצרנית ספרים ובתור יוצרת אני מברכת על החוק. וזאת ללא כל קשר למאבק המו"לים והמונופולים.

בשנות השישים של המאה הקודמת, יצאו צעירים לחנויות וניסו לגנוב ספרים נחשקים תחת הסיסמא "Liberer la merchandise", "לשחרר את הסחורה". הרעיון היה שההמונים המשתוקקים לדעת ולהשכלה לא יכולים לרכוש אותה מחוסר אמצעים ולכן ראוי לשחרר אותה למענם. זה היה רעיון נפלא.

הבעיה היא שמאז, הדמוקרטיה הנאורה שלנו דואגת בעיקר לצרכנים ולצרכנות על חשבון העשייה, היצור והיצירה. היא דוחפת את הקונים ועושקת את היוצרים, את העובדים, את אלה שמשקיעים את מיטב כשרונם וזמנם בעשייה, והורסת כך את מקורות העושר הרוחני שלה. זוהי אותה חברה שמאפשרת לנו לקנות שמלות וחולצות ב-30–40 שקלים מבלי לחשוב על מי שגווע על מנת לייצר למעננו את הבגדים הללו.

אני יודעת שמרבית הסופרים שאני מכירה לא כותבים למען הכסף ואין בדעתם לחדול לכתוב משום שאינם זוכים לשכר נאות עבור כתיבתם. דברים אלה אמורים גם לגביי. ובכל זאת, השאלה ההיפותטית היא מדוע להשקיע עמל רב, שנות תחקיר ארוכות, מחשבה, ואת מיטב כשרונך כדי להוציא ספר טוב כשהתגמול הוא פרוטות בלבד ולשם כך די יהיה לשרבט כמה עשרות עמודים של סיפור עלילה קליל וקליט, למכור אותו בכמויות ולעבור לספר הבא.

אני מודה שאלה הם לא שיקוליי, אבל במצב הדברים הקיים טבעי היה שאילו הייתי יוצרת צעירה ולא מוכרת ואילו באתי למו"ל שלי עם הצעה לספר בן 528 עמודים ובו ארבעה פרקים בחייו של עמוס קינן והוא מבוסס על תחקיר של כשבע שנים, המו"ל היה אומר לי: אנחנו לא יכולים להוציא ספר כל כך עבה ובוודאי גם לא לפצות על תחקיר כל כך יסודי בעבור הפרוטות שנקבל, מדוע לא תסתפקי בפרק אחד בחייו של עמוס קינן?

יתרונו הגדול של החוק המוצע הוא שהוא יוצר הבדלה בין חשיבות היצירה לחשיבות הצריכה ומחזיר אותנו להבחנה בין היצירה האיכותית המושקעת לבין הייצור המהיר והזול ובכך חשיבותו.

* נורית גרץ היא חוקרת ספרות וקולנוע וסופרת. ספרה האחרון, "על דעת עצמו", הוא ביוגרפיה של בעלה המנוח, עמוס קינן.