פחד ותיעוב

אנחנו עוברים לדיווח בעניין הנעליים שנזרקו אתמול בבית המשפט העליון. מדובר באירוע טרור-הנעליים שכמוהו עוד לא ידענו. ההשערה היא שהמפגע תכנן זמן רב את האירוע ובא מצויד מביתו בשתי נעליו.עדיין לא ברור מה סוג הנעליים. לא מדובר בנעלי קרוקס או נעלי ספורט. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם היו אלה נעליים צבאיות. מעוצמת הפגיעה, אנו למדים שמדובר בנעלי סירה שחורות בעלות סוליה עבה. באשר לפגיעה עצמה, הנעל כמאמר השיר, פגעה לה בול בפוני.

אנו מנסים להביא צילומים ראשונים של הנעל במעופה. חזינו כבר בהעפת נעליים לכיוון ג'ורג' בוש, אך נעל כזאת, בעוצמה כזאת, ועל שופטת כזאת, מי היה מאמין... האלימות צועדת ברחובות בגאון, באין מפריע, אין לה גבולות והיא יחפה. שימרו נפשכם.

יונתן סגל ביים סרט וקרא לו בשם המוזר "אודם". אף אחד לא ראה אותו, אבל, מר ישראל, יאיר לפיד, רץ לספר לחבר'ה שהסרט שממומן על ידי המדינה, מבקר את ישראל ביחס שלה כלפי הפלסטינים, ישמור השם. אנו נמצאים בתקופה שאסור לבקר את המדינה.

אחד התפקידים של אמנות הוא לבקר. המדינה מבקשת מהאמנות להיות נחמדה, מחויכת ובלי פלסטינים ומלחמות. אם האמנות הייתה נעתרת, היא לא הייתה יוצרת את "ואלס עם באשיר" ואת "לבנון". המדינה רוצה שיונתן סגל יישאר מומו מ"אסקימו לימון". ככה מוכנים לקבל אותו. עם שוביניזם ופורנוגרפיה זולה אין לאף אחד בעיה. רק לא האמת. ואם היו מספרים לנו שהמכות שחטף יודל'ה בתחת הן משל למכות שחוטפים הפלסטינים, גם את הסרט הזה היו אוסרים.

סיפורי שרה נתניהו מתרבים מדי יום. כבר לא ידוע מה הסיפור פה. שרה או מלחמת העיתונים. ביבי עצמו, מעורב או שאינו מושפע מאשתו? והאם יש גבר בכלל שיכול להיות לא מושפע מאשתו? ומה זה אומר עליו? מה האמת בסיפור, או שאין אמת אחת. או שהכול אמת. ואולי בכל אחד מאיתנו יש שרה נתניהו קטנה, ואנחנו צריכים להרוג אותה. את השרה שבתוכנו כמובן. ואולי הסיפור הוא על המונופול של האתמול (ידיעות) אל מול הסינדרלה של (ישראל) היום. ואולי הסינדרלה בסיפור היא ליליאן פרץ שהפכה ממנקה אלמונית מחדרה, לעוזרת הבית של המדינה שאינה יודעת ליישר ציפית של כרית. האם הכול רכילות או שזה הסיפור החשוב במדינה שקשור במי שמנהיג אותנו. ביבי הואשם שפוצץ את עסקת שליט. מי התפוצצה עליו לפני שהוא פוצץ את העסקה? אולי כלום לא קשור לשום דבר. שרה לא קשורה לביבי. ידיעות לא מפחד מישראל היום. וליליאן פרץ לא קשורה לסידורי הציפית של הגברת. מה הסיפור?

יום השואה הבינלאומי צוין אתמול ברחבי העולם. בעיקר במקומות שאכפת להם מאיתנו, או כאלה שיש להם עדיין ייסורי מצפון. הנשיא, ראש הממשלה ורעייתו (שחייכה כשראתה איך הגרמנים יודעים למתוח ציפית על כרית) נסעו לגרמניה. יום השואה הבינלאומי מצוין ביום שחרור אושוויץ ומקבל התייחסות, כמובן, גם בארץ. בערוץ הראשון ובערוץ השני שודרו תוכניות מיוחדות. בערוץ 10 שידרו את "לא לפני הילדים". מי שראה, מבין שגם זו תוכנית שמתאימה ליום העצוב הזה. בלי לשים לב הגניבו לנו עוד יום שואה. יום השואה המקורי מצוין שבוע לפני יום העצמאות, ושישה ימים לפני יום הזיכרון לחללי צהל. בנוסף יש את יום הזיכרון לרצח רבין, יום כיפור ושלושה ימי צום. ילד שגדל בארץ מבין ששמח לא הולך להיות לו פה. בין יום שואה לצום, מחר נחגוג את ט"ו בשבט. חג לאילנות. לפחות שהאילנות יהיו שמחים. חג שמח.