פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נעלם באחד האמשים

      חמש שנים אחרי מותו של אפרים קישון, איבדה הספרות הישראלית את היכולת להצחיק. דנית גוטפריד בדקה למה הסופר המקומי היחיד שמשתמש בהומור יהודי הוא בכלל ערבי

      המאייר המנוח דודו גבע אמר כי "סאטירה חייבת לבוא מאנשים ילדותיים, אגרסיביים וממורמרים". נשמע כמו תיאור של השכן ממול, ועם זאת, מעטים הם האנשים המסתכנים בכתיבה סאטירית או הומוריסטית בישראל של 2010 מחוץ לגבולות ערוץ ביפ ותוכניות ההומור בטלוויזיה. במלאות חמש שנים ממותו של הסאטיריקן, הסופר והקולנוען אפרים קישון, ההומור נעלם כמעט לחלוטין מעל דפי הספרות הישראלית.

      יש שני הסברים אפשריים לתופעה: ראשית, ייתכן שהרבה יותר משתלם כלכלית להצחיק בטלוויזיה, וכך מתרכזים כל הכוחות היצירתיים בתחום בצל קורתם של הערוצים המסחריים. שנית, לאור התרסקות תהליך השלום, התגברות תחושת המצור והאיום הקיומי המתמיד, קצת קשה לנפק ספרות משעשעת. אלא שהקריירה של קישון עצמו סותרת את שתי ההנחות הללו. הוא היה אחד הסופרים הישראלים הכי פופולריים ומצליחים בחו"ל, ספריו נמכרו במאות אלפי עותקים, ותורגמו לעשרות שפות. מעבר לכך, קישון החל לכתוב בתחילת שנות החמישים, ופעילותו הספרותית והקולנועית הגיעה לשיאה בשנות השישים ובתחילת שנות השבעים. לאורך כל השנים הללו השתוללו כאן מלחמות בלתי פוסקות ונשפך דם רב. המציאות הפוליטית-כלכלית לא עברה שינוי קיצוני מאז, ובכל זאת אנו עדים לנטישתו של ההומור היהודי.

      לכבוש את האדמה, להרוג את האינדיאני

      ייתכן שדווקא כאן, בהבחנה בין יהדותו של קישון לישראליותו, טמון ההסבר הראשון. העם היהודי תמיד היה ידוע בחוש ההומור המשובח שלו, ובעיקר ביכולתו לצחוק על עצמו. בניגוד למהגרים אחרים, ובראשם דן בן אמוץ, שבחרו למחוק את זהותם הגלותית כדי להפוך לאדם החדש בארץ, קישון קיים קשר אדוק עם עברו ותרבותו. "מה שמאוד מאפיין הומור יהודי זה שיש בו משהו חם ורגשי, לא הומור מנוכר", אומר הסופר אתגר קרת. "הוא לא יקרא למישהו טיפש או יעליב אותו. הוא מופעל על אנשים שקרובים לנו ואהובים עלינו. כדי לקיים כזה הומור צריך להיות אפשרי להפעיל רפלקסיה, להסתכל על עצמך מבחוץ. ליהודים בגולה היו תמיד שתי זהויות, הזהות היהודית והזהות הלאומית. אם היית פולני יהודי, היית יכול להסתכל על הקהילה היהודית מהפלטפורמה הפולנית ולהפך. הזהות הישראלית ביטלה את זה, כי הפסקנו להחזיק בשתי זהויות. הזהות הישראלית הפכה להיות דומיננטית, והיהודית הפסיקה להיות אקסקלוסיבית. הקהילה והלאום הופכים להיות אותו הדבר. בגלל זה, מבחינתי, הבן אדם שהיום הכי משתמש בהומור יהודי בכתיבה הישראלית הוא דווקא סייד קשוע. ברגע שאתה ערבי ישראלי, אתה מחזיק בשתי זהויות. כמו היהודים באירופה".

      יגאל שוורץ, ראש החוג לספרות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ועורך בכיר בהוצאת כנרת זמורה ביתן, פוסק: "הספרות העברית היא פשוט לא מצחיקה. מה שאפיין את הספרות העברית עד לפני 30 שנה בערך, זה שני דברים שלא היו בה: לא היה בה מין, ולא היה הומור. זה נשמר לספרות היידיש בעיקר, כי הספרות העברית תמיד עסקה בדברים כאילו חשובים כמו עתיד האומה, האדם העברי החדש, פני החינוך לאן, יהודים וערבים. כשהספרות העברית עברה מהגולה לארץ ישראל היא נעשתה גם בנוסף לכל הצרות, כמו כל הספרויות של המתיישבים, למשל כמו הספרות האמריקאית באותה התקופה, גם פוריטנית. מי שהחליף את האשה הייתה האדמה וכשמנסים לכבוש את האדמה ולהרוג את האינדיאנים, זה לא ממש מצחיק".

      וכך, בעוד קומיקאים, סופרים וקולנוענים יהודים אמריקאים כדוגמת וודי אלן, ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד, ג'ואל ואיתן כהן, מייקל שייבון וג'ונתן ספרן פוייר המשיכו את המסורת של שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים, הספרות והאמנות הארצישראלית הפכה רצינית וכבדה.

      קרת: "במדינות חדשות, יש גישה חשדנית כלפי חתרנות, וגישה קצת מדכאת כלפיה. אתה מנסה לבקר ולשאול שאלות כלפי המערכת עצמה, והתחושה היא שאין לנו זמן לשטויות האלו. זה לא הזמן לבקר את המערכת אלא לפעול מתוכה. בתקופת החמישייה הקאמרית הייתה ביקורת על אחת התוכניות: 'המערכונים האלו לא מצחיקים. נקודה. לא כאן. אולי בשוויץ.' הייתה תחושה שהומור זה מצרך עשירון עליון, בונוס. קודם אנחנו שורדים, ורק אחר כך נצחק.

      "כיום יש הומור של חיקויים שיש בבסיסו משהו פרגמטי. הוא לא מפרק, הוא טוען טענה היתולית. לפני החמישייה היה חיקויים של טוביה צפיר, ועכשיו יש את מריאנו אבל בעצם ההומור ברמה הבסיסית לא בוחן את המציאות אלא מקבל אותה ופועל בתוכה. אם תבחני יצירה ישראלית תמצאי סוג של פאתוס, ורצינות של אנשים המנווטים את גורלם".

      אינטימיות במקום הומור

      גידי נבו, מרצה לספרות עברית מודרנית, שספרו על הסאטירה העברית המודרנית "מושב לצים: הרטוריקה של הסאטירה העברית" עתיד לצאת לאור בהוצאת מכון הקשרים וכנרת- זמורה-ביתן-דביר, יוצא להגנת ההומור העברי. "בחוגים יהודים אמריקאיים ישנה טענה הגורסת כי כשהתרבות העברית עברה לארץ ישראל – מת ההומור היהודי. אני לחלוטין לא מסכים איתה. בעיני, ההומור היהודי השתנה במעבר לארץ ישראל, אבל בהחלט לא מת.

      "בארץ התפתחה תרבות עברית משגשגת, דינמית, תוססת. ובין השאר יש גם אגף של הומור וסאטירה. הוא לא פחות מפואר מההומור היהודי של ארה"ב, אבל הוא שונה. המציאות כאן היא שונה, האתגרים והדמויות שונים, דמות הצבר, דמות החלוץ, דמות הקיבוצניק. ישנם מתחים שונים, למשל, המתח העדתי בין אשכנזים ומזרחים שהזין חלקים עצומים מההומור האתני הישראלי והוא תופעה ששייכת בלעדית לחברה הישראלית.
      הסאטירה החילונית מזוהה עם מחנה השמאל באופן מסורתי והיסטורי. הרבה פעמים היא הכלי הביקורתי של ההשכלה הנאורה והליברלית לתקוף את האויבות שלה: הבערות, השמרנות והדת. מהבחינה הזו קישון היה יוצא דופן מעמיתיו בשמאל, מחנוך לוין, ב. מיכאל ויהונתן גפן. הוא כתב סאטירות מהאידאולוגיה הימנית של החברה הישראלית, בעיקר הוא תקף את המערך החברתי-כלכלי של תנועות השמאל במדינה".

      קרת: "אני מאוד מעריך את הכתיבה של קישון, ועוד יותר את עבודתו הקולנועית. היה משהו בהצחקה שלו שמעבר לאישי, הוא עשה סאטירה חברתית. הוא נגע בבעיות חברתיות באופן מצחיק יותר, והיום כותבי סאטירה עושים את זה ברצינות תהומית. פעם, אפילו כותבי טורים בעיתונים היו מצחיקים. הדבר שהיו פעם קוראים בעיתון היה מדורת השבט. מאיר עוזיאל, עמוס קינן, דן בן אמוץ. היום טורים אישיים מייצרים אינטימיות, אבל רק אינטימיות רצינית. אני חושב שהמקום של הצחוק או של ההומור בחיים שלנו, המקום הזה מצטמצם".

      ביום שבו ירו בראש הממשלה

      המקום הזה מצטמצם עד כדי כך שכל בדיחה קונטרוברסלית ב"ארץ נהדרת" גוררת השוואות לגבלס בכנסת ומערכון במופע "נפגעי חרדה" גורם לשר בממשלה להיעלב עד עמקי נשמתו. נראה שהסבלנות והסובלנות הישראלית לסאטירה והומור הולכת ופוחתת בשנים האחרונות, ובאקלים הזה אין פלא שלא גדל לקישון יורש ראוי.

      "יש מתח בין הזרם הלאומי והלאומני בין הזרם האוניברסלי שמחוייב לערכים אוניברסליים של מוסר", אומר נבו. "אנשים לא יודעים או לא זוכרים, אבל יש מסורת יהודית עתיקה מאוד של יוצרים שמשמיעים ביקורת חריפה על העם שלהם. זה היה קיים גם בנבואה המקראית, ואחר כך גם אצל ביאליק, הוא השתמש בכל יכולתו הרטורית על מנת להצליף בעם היהודי בגולה. למסורת הזו משתייכים הסאטיריקנים הגדולים, ובכללם קישון. הוא דוגמה טובה לאדם שהשמיע ביקורת חריפה נגד המערכת הכלכלית חברתית של המדינה שלו, וזה אות כבוד לחברה שהיא איפשרה לו להשמיע את הדברים האלו. האיום הבטחוני תמיד יהיה תירוץ להשתיק כל ביקורת או ניסיון להראות את הפגמים שלנו. לכאורה, הסאטירה מחלישה את החברה. במציאות, התרבות הישראלית עדיין מאפשרת קולות ביקורתיים, וברגע שהיא תצר את צעדיהם, זה יהיה סימן רע לחברה הישראלית."

      קרת: "בהומור הישראלי היה משהו חתרני, הוא ביצע איזשהו פירוק למציאות. הומור מפרק יכול להתקיים רק כשהקיום הפיזי שלך לא מאוים. רוב האנשים לא חושבים ככה, אבל אם אתה במלחמה ויורים עליך, זה זמן מעולה לשאול שאלות קיומיות. בתקופת הסכמי אוסלו הייתה בארץ הרבה יותר פתיחות. עם רצח רבין, נהייתה סוג של רגרסיה. בגלל שהומור מפרק נתפס כמותרות, אז כשיש שלום – מותר לשאול שאלות, אבל כשראש ממשלה נרצח ואנחנו בסכסוך – עדיף לעשות חיקוי של שאול מופז."