פתק לכותל

בסופשבוע הבא, 5-6 בפברואר, חוגג הלייבל שלי פיתקית יומולדת חמש בפסטיבל של יומיים בבית פיתקית בדרום תל אביב, בו יופיעו יותר מעשרים להקות, מהלייבל עצמו ומחוצה לו. בין היתר יופיעו דני הדר, אלי לס, רם אוריון, ערופי שפתיים, אנטיביוטיקה, ZAKA, אסף שריג, Pits, רועי צ'יקי ארד, רייסקינדר, פג אדיר, ממלושן, מורחת לאקום, דיויד בלאו ועוד הרבה אחרים. יהיה מינגלינג יצירתי, הפנינג ענק, להקת הפתעה סודית, ונראה לי שבכלל יהיה כיף חיים. אבל בינתיים יש הרבה עבודה.

בתקופה האחרונה אני באטרף של חזרות עם הלהקה החדשה שלי, מורה מחליפה (שקמה אחרי הפירוק של מורה חיילת), וגם עם דיסקואלסטי, אליהם הצטרפתי כקלידנית. פיתקית הוא גוף לא היררכי שפועל כקולקטיב אמנים בו כל אחד תורם על פי יכולתו ורצונו, ובתור אחת ממפעילי הלייבל אני גם עמוסה עד מעל לראש בהכנות לקראת הפסטיבל. חוץ מזה אנחנו צריכים עד שבוע הבא להספיק להוציא את אוסף פיתקית מס. 4, שיושק בפסטיבל, ובשאיפה גם להספיק להעלות את האתר החדש של הלייבל. זה הרבה מאוד עבודה, שנעשית על ידי כל חברי פיתקית בהתנדבות, מתוך אהבה גדולה ללייבל, למה שהוא מייצג, לרעיון שמאחוריו ולמוזיקה שהוא מייצר ומפיץ.

ובין כל האטרף הזה, התבקשתי גם לכתוב טקסט אישי על פיתקית למדור. אז זה מה שאני עושה עכשיו. מנסה לנסח במילים מהו בשבילי הלייבל הזה, שאני חברה בו כבר כמה שנים – ברמות מעורבות ואינטנסיביות שונות - שהוצאתי בו אלבום בכורה עם להקתי הקודמת, ושלקראת יום הולדתו בשבוע הבא אני כל כך מתרגשת.

יש אנשים אמביציוזיים ומלאי יוזמה שקמים בבוקר ועושים מעשה. לצערי אני בדרך כלל לא כזאת. אני צריכה שידחפו אותי. זה התחיל לפני שבע שנים בערך, כשמיכל קהן (היום נערת ההפקר של צ'ארלי מגירה) הציעה לי להצטרף ללהקת הגראז'-פאנק שלה, למרות שלא ידעתי לנגן. אם קהן לא הייתה משכנעת אותי להתחיל לנגן בס, זה בחיים לא היה קורה. הופעתי עם מיכל בכל מיני מועדונים עם החומרים שלה בספרדית. זה היה כיף מאוד ואסקפיסטי מאוד. מהאסקפיזם הזה התחלתי להתרחק מאז שפגשתי באנשי פיתקית.

זה התחיל מזה שהכרתי בפאב את יוני כדן, מאנשי הלייבל. אני הזמנתי אותו למסיבה שתקלטתי בה והוא הזמין אותי להופעה של הלהקה שתופף בה אז, Two States. ההופעה, שהייתה מעולה, התקיימה בלוקיישן הכי מוזר ומדהים להופעות שנתקלתי בו מעולם: אמפיתיאטרון בתוך אולם של בית ספר! הלהקות הופיעו בתחתית האמפי המקורה של תיכון רוגוזין בדרום תל אביב, והקהל ישב מסביב, עם בקבוקי בירה במחירי מכולת ביד. זאת היתה הפעם הראשונה שהייתי באירוע של פיתקית.

הדחיפה הראשונה שקיבלתי ליצור מוזיקה הייתה מיואב גרוס מ-Two States. דיברנו על להקים להקה ביחד והוא אמר שהוא מסכים רק אם אכתוב טקסטים. זה לא משהו שעשיתי קודם, אבל לא הייתה לי ברירה. בהתחלה לא הבנתי למה הוא מתעקש, אבל מהר מאוד הפנמתי שזאת הדינמיקה המקובלת בפיתקית. אם אנשי פיתקית אוהבים את מה שאתה עושה או מאמינים ביכולות שלך ומגלים בך פוטנציאל, הם מעודדים אותך ודוחפים אותך. וזה לא דבר של מה בכך. פיתקית הוא אולי לייבל בלי גרוש על הנשמה, אבל אם אנשיו חושבים שאתה צריך לעשות מוזיקה, הם יגרמו לך לעשות אותה – גם אם בהתחלה אתה לא מאמין בזה בעצמך. והם גם יעשו כל שביכולתם לעזור לך לעשות את זה. הם יבואו לנגן איתך, הם ישיגו לך מגבר ישן או אפקט לגיטרה, הם יספקו לך חלל לעשות בו חזרות, והם ישמחו להקשיב לתוצאה הסופית וגם לכל השלבים המייגעים בדרך.

בסוף לא הקמנו להקה ולא יצא מזה כלום, אבל כבר הייתה לי מחברת מלאה בטקסטים. האמת שלא חשבתי לעשות איתה משהו עד שיוני כדן הציע שנקים להקה, בה נלחין את החומרים ביחד. והיה לו עוד תנאי, עוד יותר שערורייתי ומחמיר מזה של יואב. יוני הכריח אותי לשיר.

במאי 2006 הקמנו את מורה חיילת וצירפנו את אריאל קליינר כמתופף. עשינו אינדי ישראלי – מושג שעל אף שמשתמשים בו רבות, הוא לגמרי לא מובן מאליו. אחרי כמה שנים של הופעות הוצאנו אלבום בכורה שהרגשנו שהוא אלטרנטיבה אמיתית למוזיקה ישראלית, ועדיין ישראלי לגמרי.

בהרבה מובנים פיתקית עזרה לי להתחבר לארץ, על כל הפרובלמטיות שלה, ולמצוא בה פינה קטנה שבה אני יכולה לפעול בחופשיות ולעשות את המוזיקה שאני מאמינה בה באופן שאני מאמינה בו. אם פעם חשבתי שלעולם לא אמצא את הגשר בין המוזיקה שאני אוהבת לבין המקום שאני חיה בו ולשפה שאני מדברת וכותבת בה, פיתקית לימדה אותי שזה לא נכון, ושהעובדה שאני חיה בישראל היא לא גזירת מוות תרבותית. לשיר באנגלית הרגיש לי מוזר ובפיתקית גיליתי שאני יכולה לשיר בעברית בצורה שטבעית ונוחה לי, ולא איך ששרים ברדיו.

עד היום הספיק הלייבל להוציא מעל 35 כותרים – אלבומים, אוספים, אי.פי'ז וסינגלים. כל אחד מהאמנים והלהקות האלו הגדירו מחדש, בדרכם, מה זאת מוזיקה ישראלית, מה זה רוק ישראלי ומה זה אינדי ישראלי. חלק גדול מאמני פיתקית, גם אם לא כולם, שרים בעברית. אבל מה שמשמעותי הרבה יותר זה החיבור לזמן ולמקום שבו אנחנו פועלים – כאמנים בודדים, כלהקות וכקבוצה.

פיתקית הוא לא רק לייבל בעל גישת גרילה לעשיית אמנות בארץ קפיטליסטית, אלא מנגנון שרוצה ליזום ולייצר עבור עצמו גם את הבמה, ולהגדיר מחדש את מערכת היחסים עם הסביבה והקהל. בגלל זה החלו אמני פיתקית לצאת מהמועדונים הגדולים, אל במות אלטרנטיביות, דירות, מבנים תעשייתיים, גגות של בניינים, חללי סטודיו של אמנים, מתנ"סים, חנויות תקליטים ועוד. לרוב תוך שיתוף פעולה עם מוזיקאים ואמנים מחוץ למעגל הפנימי של הלייבל, כשהכניסה להופעות היא בחינם או במחירים מסבירי פנים.

כחלק מהמחויבות החברתית שלנו כגוף יוצר בתוך ההוויה הישראלית אנחנו גם מנסים לצאת מהמרכז התרבותי של תל אביב-ירושלים ולפעול גם בערים אחרות, מתוך אמונה בחשיבותה של פלטפורמה שמהווה אלטרנטיבה לתרבות ההמונים. במהלך השנה האחרונה הטלנו עוגן בצפון ובחודש מאי האחרון הפקנו פסטיבל רוק עצמאי על גג במרכז חיפה, אחריו החלו עוד ועוד אמני פיתקית להופיע במקומות שונים בחיפה.

גם אם אנחנו מרגישים שאנחנו עושים משהו גדול וחשוב, הרבה פעמים אנחנו מתוסכלים מזה שהעולם לא תמיד שם לב. אז אין לנו ברירה אלא להתנחם במה שיש – בקהל הנאמן של הלייבל שלאט לאט גדל, בדרך המשותפת, בחברויות שנוצרות, בקטלוג הדיסקים ההולך וגדל, בלהקות החדשות שמצטרפות אלינו, בהשראה שאנחנו מקווים שאנחנו נותנים למי שרוצה להתחיל לעשות מוזיקה, בחוויות מההופעות, ומעל לכל במוזיקה שאנחנו מייצרים.