בקרת זרימה

אושו, ויפאסנה, קונדוליני וביו אנרגיה, רייקי וטיוהר, תקשור ושאמינזם, אם עגלת הסופרמרקט שלכם מלאה בלפחות חמישה מהמוצרים הנ"ל, ואתם זורמים איתם בכיף כל הדרך לקופה בסופרמרקט הגדול של החיים, כנראה שגם אתם משתייכים למה שמכונה "תנועת הניו אייג'" - אותה תרבות אלטרנטיבית שהתחילה כטרנד והתפשטה במחוזותינו כמו ריח קטורת בדירת חדר וחצי בפלורנטין. הניו אייג' או "העידן החדש", חלחל בעשור האחרון לכל אספקט בהוויה הישראלית, מהפרסומת לסבון בריח פטצ'ולי "שמחייה את הנפש" ועד למצעד המנוני השאנטי-באנטי בגלגל"צ. המהפכה הושלמה. הניתוח הצליח, והחולה אפילו לא מת. הוא רק התגלגל לעולם אחר.

איך הצליחה תנועה אלטרנטיבית שגדלה על ברכיהם של מהפכני סיקסטיז כמו אלן גינזבורג וטימותי לירי, להתמזג באופן כל כך קוסמי עם הסדר הישראלי הקיים מבלי לנסות לערער אפילו לרגע את היסודות שעליהם הוא מושתת? מה בין אמא אדמה לקריית ארבע ועופרה? שרוולים לבנים ותרבות הצריכה? זן וקפיטליזם? על שאלות אלו מנסה לענות ד"ר דלית שמחאי, מרצה באוניברסיטת חיפה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, בספרה: "לזרום נגד הזרם: פרדוקסים בהגשמת חזון 'העידן החדש' בישראל".

ד"ר שמחאי עקבה במשך תקופה ארוכה אחר תנועת הניו אייג' בישראל וגילתה אוסף של אנשים עם כוונות באמת טובות שבחרו לזרום עם הגהנום (המחקר התבצע בתקופה הקשה של אינתיפאדת אל אקצא) ולא לנסות לפתח התנגדות אמיתית. מאז ועד היום שום שינוי לא נראה באופק והרדיקליות היחידה שסצנת השאנטי הישראלית הצליחה לייצר זה הסירוב של יוסף מ"האח הגדול" לעשות כלים אחרי שהוא סיים לאכול את הגרנולה שלו.

ביקורת על תופעת "העידן החדש" בישראל היא לא דבר חדש. זכורה לטובה ההתנצחות המרתקת בין גדי טאוב לגבי ניצן מעל דפי מוסף הארץ בשנת 2003, כשטאוב ערך השוואה בין ספרו של ניצן, "באדולינה", פרויקט "מהות החיים" של שרי אריסון והתוכנית הכלכלית של נתניהו. ניצן עצמו מופיע גם בספר הנוכחי כששמחאי מציינת את הראיון שערך קובי מידן עם ניצן, מי שמייצג עבור רבים את תרבות העידן החדש בישראל. מידן דיבר עם ניצן על הקריירה העיתונאית שלו וציין את היותו העיתונאי הראשון שנתן ביטוי לרעיונות פמיניסטים בישראל. מידן שאל אם ניצן עדיין פמיניסט. ניצן ענה שהוא כבר "לא מאמין באיזם". מבחינתו "איזם" מהווה הפרעות בדרך לאושר הנכסף. להשקפת עולמו החדשה של ניצן שותפים מרבית אנשי העידן החדש בישראל. זוהי השקפה הכוללת בריחה מכל מה שמריח מאידיאלים, סלידה מהפוליטי והימנעות מלקחת צד בדיונים ציבוריים בישראל. מבחינתם, אפילו תנועות המחאה הם בסופו של דבר חלק מ"הבבילון" ומהוות חלק מהבעיה ולא מהפתרון.

למרות ששמחאי מצליחה למקם את אנשי העידן החדש בצד השמאלי של המפה הפוליטית, היא מציינת כי גם הפעולות הפוליטיות כביכול שחלקם מנסים לייצר, עטופות בשפה רוחנית, במסרים עמומים וקלישאות חבוטות כמו "כולנו אחד" או "כולנו בניו של אללה". לצורך המחקר שלה התלוותה שמחאי למארגני פסטיבל "אהבה", פסטיבל רוחני שהתקיים בשנת 2001. שמחאי מתארת סצנה ייחודית מתוך הפסטיבל: ישיבה פסטורלית של ערבים ויהודים יחד ודובר דומיננטי מאמריקה שדיבר על המכנה המשותף של האנושיות שקיים בכל העמים ועל השאיפה של כולנו לטוב. שמחאי, דאונרית אמיתית, ניסתה לעלות סביב המעגל שאלות נוקבות כמו חוסר השוויון של האזרחים הערבים, הפערים בחינוך וההשקעה בתשתיות, או אם תרצו: "כולם מדברים על שלום אבל אף אחד לא מדבר על צדק". בתגובה זכתה שמחאי למבט של עגל מצד המשתתפים היהודים. בכל אותו מפגש לא נשמע בכלל קולם של המשתתפים הערבים שסיפרו לשמחאי מאוחר יותר שכלל לא הבינו את דבריו של הדובר המרכזי בגלל המבטא האמריקאי הכבד שלו.

אנשי העידן החדש אמנם לא מאמינים ב"איזם", אבל משרתים יפה מאוד את האיזם הגדול מכולם- הקפיטליזם. התפיסה לפיה "אדם צריך לקחת אחריות על חייו ואין זה מקובל להתערב בעניינים של אחרים", יחד עם ההנחה לפיה העבודה הרוחנית של כל אינדיבידואל תצטרף לפעילותם של האחרים ותיצור יחד מסה קריטית שתביא לשינוי, היא - לטענתה של שמחאי - ניסוח מחודש לעיקרון "היד הנעלמה" של אבי הקפיטליזם, אדם סמית. חוקר הניו אייג' הישראלי תומר פרסיקו ציין בעבר את הנקודה המדויקת שבה פרץ הניו אייג' אל המיינסטרים הישראלי- 17.12.02. התאריך שבו הודיעה שרי אריסון במסיבת עיתונאים על פיטורי 900 מעובדי הבנק שלה, בנק הפועלים, אולם דאגה גם להרגיע את המפוטרים הטריים בדבר החוכמה :"תמיד כשנסגרת דלת, נפתח חלון".

אין זה פלא שאת הופעת הבכורה שלו בפריים טיים הישראלי עשה הניו אייג' בשירותם של בעלי ההון. אין זה גם פלא ששבע שנים מאוחר יותר יהפוך ספרה של אריסון "לידה", ספר החושף את "המודל העסקי- רוחני של אריסון" לרב מכר היסטרי בישראל.