בלתי נתפס: פרידה מג'יי די סאלינג'ר

סאלינג'ר מת ואף אחד כבר לא יתפוס אותו. אף אחד לא ינסה להגיע אליו, אף אחד לא יחפש אותו, לא יהיו כתבות מסע בעקבותיו, לא יהיו רפרנסים בתוך הכתבות האלה. ג'יי. די. הלך. פור. גוד.

לכל אחד יש את תקופת הסאלינג'ר שלו. אי אפשר לפסוח על החיים בלי הסאלינג'ר שלך. הרומן שלו, "התפסן בשדה השיפון", הוא אחד הרומנים המפורסמים ביותר אי פעם. מה לא נכתב עליו? על תחושת הניכור מהחברה, על הבורגניות, על התחושה - שאין נער מתבגר שלא מזדהה איתה - והיא הזיוף והצביעות של החברה, של העולם שמסביב; ומה אנחנו כולנו אם לא נערים מתבגרים עד סוף חיינו? על המלחמה הפנימית של הולדן קולפילד (ושל כולנו) בין המשיכה לזוהמה ולשנאתה, על המביט-מבחוץ הטוב ביותר שהספרות העולמית ייצרה אי פעם; הולדן קולפילד, הלא הוא ג'יי די סאלינג'ר. הדמות שנכתבה בגוף ראשון הכי טוב והכי מזוקק אי פעם. אני קורא לזה "גוף ראשון מזדהה".

סאלינג'ר מת ואף אחד כבר לא יתפוס אותו. לכל אחד יש את תקופת הסאלינג'ר שלו, זה נכון, אבל סאלינג'ר עצמו לא היה אף פעם (והנה, כבר לא יהיה; בדיוק כמו שרצה) של אף אחד. תהליך ההזדהות של קוראי הספרים מתקיים בהרבה ספרים, אבל לא היה ספר עוד כ"תפסן בשדה השיפון", שאנשים ניכסו לעצמם את הדמות הראשית שלו (הולדן קולפילד) כהיותם הם עצמם. ומהי ספרות טובה אם לא ניכוסו של הקורא? המקרה הקיצוני ביותר בעולם המוזיקה קרה בהקשר הספר הזה; מרק צ'פמן, לאחר שירה בג'ון לנון, זרק את האקדח שלו על המדרכה, הוציא מכיסו עותק של "התפסן בשדה השיפון", והחל לקרוא בו כשהוא ממתין לבוא המשטרה.

והנה, זה בדיוק העניין. סאלינג'ר היה טיפוס לא פשוט בלשון המעטה, ההסתגרות שלו וטריקת הדלתות שלו לחברה עצמה שראתה אותו כחבר הכי טוב שאיתו אפשר לשבת על בירה ולנזוף על כל העולם, רק העצימה את העניין; סאלינג'ר לא היה מושג מחשבתית, פיזית, צילומית, רוחנית. הוא הפך להיות דמות בתוך הספר של עצמו.

"התפסן" (והנה, גם בשם הספר הקיצורי התהליך הניכוסי/חברי מתקיים) נלמד בתיכוני בית הספר מזה שנים. הוא שייך- או לפחות לפי מה שאני זוכר- לבחינות הבגרות בספרות. ובכן, מה יותר פרדוקסלי ממורה בתיכון שמלמד את "התפסן בשדה השיפון"? הרי הספר הזה הוא ירייה ברגל של אותו מורה שמלמד אותו. קריאתו ושפתו ממרידה ומציתה את אש הנעורים של התלמיד, ובכך הפרדוקס, כמו פרדוקס, הוא חיי נצח; מצד אחד ניסיון "לבוא ולגרות את הנוער עם השפה שלהם" כפתח מילוט לדברים עבשים של גיל הנעורים כמו בגרות בספרות, אבל באותו זמן, יאפיר את שערו המטפורי של המורה שעומד מול הכתה; יראה אותו כראשון המזויפים והצבועים של העולם.

נסו לחזור למשפט שאותו שמעתם לפחות פעם אחת בחיים שלכם והוא "אבל מה זה יעזור לי לחיים?", עכשיו דמיינו מורה למתמטיקה (נניח) שמלמד פתרון בעיה של מילוי צינורות בריכה או רכבות שיוצאות מתחנה מסוימת בזמן מסוים, והוא עצמו יגיד "אבל מה זה יעזור לכם בחיים?". זה בדיוק זה.

סאלינג'ר מת ואף אחד כבר לא יתפוס אותו. הוא היה הנער הנצחי של העולם. הוא יכול היה למכור את זכויות "התפסן בשדה השיפון" לאלפי פניות הוליוודיות, אבל בחר שלא. יש שיאמרו שהוא לא עשה זאת כי זהו המשך ישיר של דמויותיו כנגד העולם, אבל ייתכן והוא ידע דבר פשוט; אדפטציה לקול ייחודי לא תעבור בסרטי קולנוע. שום Voice Over לא יבוא לקראת זרם תודעה של נפש תוהה. שום טריק מצלמה לא ייכנס לג'ינס שיו?צר על ידי אותו אדם רק בשביל עצמו. דמיינו במחשבותיכם אתר אינטרנט כמו eBay שמוכר פריט אספנים והפריט שנמצא בו למכירה נקנה על ידי מי שייצר אותו. זה סאלינג'ר.

סאלינג'ר מת ואף אחד כבר לא יתפוס אותו. איתו גם מת הסיפור הקצר הכי טוב שתקראו אי פעם. מלבד "התפסן בשדה השיפון", הוציא סאלינג'ר עוד כמה ספרים שהתרכזו בסיפורים קצרים. אחד מהם, "9 סיפורים" (הוצאת "מחברות לספרות, בתרגומו של אסף גברון), הכיל בתוכו את הסיפור "לא?זמ?ה-באהבה ובזוהמה". הנה, חלק קטן ממנו:

"...קמתי ומשכתי כיסא בשבילה, זה שמולי, והיא התיישבה על הרבע הקדמי שלו, מקפידה ללא מאמץ על עמוד שדרה זקוף להפליא. חזרתי - כמעט מיהרתי חזרה - לכיסא שלי, מלא נכונות לספק את חלקי בשיחה. אבל אחרי שהתיישבתי, לא הצלחתי לחשוב מה להגיד. חייכתי שוב, ושוב הסתרתי את הסתימה השחורה כפחם. הערתי שמזג האוויר ממש נורא בחוץ.

"כן, בהחלט," אמרה האורחת שלי בקול החותך של הסולדים במפורש משיחת סרק. היא פרש?ה את אצבעותיה על קצה השולחן, כמו משתתף בסיאנס, ואז, כמעט באותה תנועה, איגרפה את ידיה - ציפורניה היו כסוסות עד הבשר. היא ענדה שעון בעל מראה צבאי, שנראה כמו שעון-ע?צר של נווט. השעון היה גדול מדי על מפרק ידה הדק. "היית? בחזרה של המקהלה," היא אמרה בנימה עניינית. "ראיתי אותך."

אמרתי שאכן הייתי שם ושמעתי את קולה בנפרד מהאחרים. אמרתי שלדעתי יש לה קול מעולה.

היא הינהנה. "אני יודעת. אני הולכת להיות זמרת מקצועית."
"באמת? אופרה?"

"חס וחלילה. אני הולכת לשיר ג´ז ברדיו ולעשות המון כסף. אחר כך, בגיל שלושים, אני אצא לפנסיה ואגור בחווה באו?ה?יו?." היא בדקה בכף יד שטוחה את שערה הרטוב. "אתה מכיר את אוהיו?" היא שאלה.

אמרתי לה שעברתי דרכה ברכבת כמה פעמים, אבל אני לא באמת מכיר אותה. הצעתי לה חתיכה של טוסט קינמון.
"לא, תודה," היא אמרה. "אני אוכלת כמו ציפור, למען האמת."
נגסתי בעצמי בחתיכת הטוסט, והערתי שאוהיו עלולה להיות די פרועה.

"אני יודעת. אמריקאי שפגשתי אמר לי. אתה האמריקאי האחד-עשר שאני פוגשת."

האומנת שלה שלחה לה עכשיו סימנים נמרצים לחזור לשולחנה - למעשה, להפסיק להטריד את האיש. האורחת שלי רק הזיזה בשלווה את כיסאה כמה סנטימטרים, כך שגבה חסם כל אפשרות להמשך תקשורת עם שולחן הבית. "אתה הולך לבית ספר הסודי של המודיעין על הגבעה, נכון?" היא חקרה בקור רוח. כמו כל אחד עם מודעות בסיסית לביטחון שדה, עניתי לה שאני מבקר בד?בונשייר מטעמי בריאות.

"ממש," היא אמרה, "לא נולדתי אתמול, אתה יודע."

ובכן, סאלינג'ר מת ואף אחד כבר לא יתפוס אותו. זה יום מושלם לדגי בננה. דג הבננה הלא מקולף, הלא מושג באופן תמידי. מוות לג'ון לנון. מוות למארק דיוויד צ'פמן. מוות להולדן קולפילד. מוות לפיבי הקטנה. מוות לאזמה. מוות לסאלינג'ר, ג'יי די סאלינג'ר. זה יום מושלם לדגי בננה, לאנשי דגי הבננה. לאן הולכים הברווזים כשהאגם קפוא? לעזאזל, זה כאב תחת אמיתי.