תמיד תמצאו בי משהו שיאשר את הדעה הקדומה שלכם

כמו "נער קריאה", ספרו הקודם והמצליח של הסופר הגרמני ברנהרד שלינק, גם ספרו החדש, "אהבות מוברחות" (הוצאת זמורה-ביתן), הוא נדבך אנטי פדגוגי בשיח היהודי- גרמני של אחרי המלחמה. זהו שיח על פוסט נאציזם, ניאו-נאציות, יודו-נאציות, ומה שביניהם. הוא מעניק נקודת מבט שאינה אהודה במיוחד במקומותינו, שמציגה בצורה אמפטית ואנושית גרמנים שבעברם מלחמת העולם השנייה. אבל "אהבות מוברחות" הוא גם משהו אחר- גדול וקטן מהנושא כבד המשקל הזה. השם בתרגום העברי מעביר זאת היטב.

"אהבות", כי מדובר בסיפורים שעוסקים באהבה, כמובן, ובחיפוש אחר אהבה : אהבה אובססיבית של נער לנערה בתמונה, אהבה בין גבר לשלוש נשים שונות בו זמנית, בין איש לאשה מחלום שאותו אינו בטוח אם אכן חלם מעולם, ועוד. ו"מוברחות", כי אלו הן אהבות שנמצאות תמיד מעבר לגבול. מעבר לגבולות הזהות העצמית של הגיבורים. וכמו בסחורה מוברחת, כאן טמון גם סוד הקסם שלהן - בזרות, באחרות, באיסור ובאקזוטיות. וכשהזרות מתפוגגת, מתפוגג גם הקסם - כמו בסיפור "פרשיה מהצד", שבו הגבר ממערב ברלין מאבד עניין בחבריו הטובים מהמזרח ברגע נפילת החומה. אהבות מוברחות הן בעצם בגידות - בין אם באדם ובין אם באמונה.

המשמעות שמעניק האוהב לנאהב, האחר ממנו, שייכת לאוהב. היא קשורה ברקע שלו, בהיסטוריה האישית ובעיקר הקולקטיבית שלו, בפנטזיה שלו ובסטריאוטיפים שבהם הוא שבוי. כך למשל בסיפור "ברית מילה", שהוא בעיני הסיפור המייצג ביותר בקובץ. הסיפור הזה לוקח צעד אחד קדימה את מה שהתחיל שלינק ב"נער קריאה" - אם שם סיפור האהבה התרחש בין הגיבור לפושעת נאצית, כשהמתח והניגודים היו חריפים ובולטים, כאן הוא מינורי יותר ומתרחש בין בחור ובחורה שמנהלים רומן בניו יורק. שניהם נולדו אחרי המלחמה אך שניהם מתקשים להתעלם - הוא מהרקע היהודי שלה והיא מהרקע הגרמני שלו, גם כאשר הם נוגעים ברובד האישי של היחסים ביניהם. היא למשל קושרת את הנטייה שלו לסדר ב"גרמניות" שלו.

הצורך לדחוף את האהוב לתבניות ומיתוסים הוא טראגי במובן שהוא תמיד חוטא לאמת, ומצד שני הוא בלתי נמנע. הוא תמיד עושה עוול לנאהב, פוגם באנושיות שלו, במורכבות שלו, אך הוא חלק מהצורך של הגיבורים להעניק משמעות ולמצוא תכלית, לחפש מהות, גם כשהעולם צועק סביבם שזו אבדה מזמן, ופתאום אני מגלה שגם אני, בכתיבת הביקורת, שבויה באותה טראגיות ממש. עלי לכתוב את דעתי המוחצת, להאמין שמצאתי את מהות הספר וכותבו (שהם זרים לי אך אהובים עלי) ולסכם אותה במספר משפטים. מה אומר? שהעלילות המפתיעות והבנויות כהלכה והכתיבה המאופקת והרזה נובעות מעברו של שלינק כסופר ספרי מתח? שבבחירה של גיבוריו במהות הבלתי נראית יש משהו שנובע מהמסורת ארוכת השנים של הרומנטיקה הגרמנית?

אני לא מסוגלת שלא לחשוב כך, למרות שבמוחי מהדהד משפטו של אחד הגיבורים, כאילו הספר כולו אומר לי זאת: "תמיד תמצאו בי משהו שיאשר את הדעה הקדומה שלכם". לכן אני מסתייגת ומוסיפה שהסיפורים בספר הם הרבה יותר מכל מה שנאמר כאן, והם גם משהו אחר לגמרי, וגם בכלל לא. כל סיפור קשור באחרים, דומה להם, אך גם שונה מהם ועומד בפני עצמו. וכל זה הופך את הספר הזה לספר מצוין, מעניין ומעורר מחשבה.