לו היה נערך סקר שבוחן איזה שיר אנשים היו מבקשים שילווה אותם בדרכם האחרונה, מרביתנו היינו בוחרים ללא היסוס בI did it my way, שיר הסיכום האולטימטיבי. בדמיוננו אנו רואים את הקהל מזיל דמעה חרישית ומהנהן בראשו בעצב, בזמן שקולו הסמכותי של פרנק סינטרה מתאר את דבקותנו בדרכנו, על אף כל הטעויות והחרטות. גדולתו של השיר היא שהוא מתאים לכל אדם, בין אם הוא מהטמה גנדי או יחיא עיאש, אנדי וורהול או מיקי בוגנים, אך עדיין ישנם יחידי סגולה שהשיר הולם אותם יותר, אלה שיכולים להתגאות בדרך הייחודית שבה הלכו כנגד כל הסיכויים והמכשולים, אלה שצעדו באומץ אל מול כל המקטרגים והשנואים, שלא היססו לרגע להשמיע את קולם ולהבליט את שונותם.
רק השבוע נכחתי באירוע מוזיקלי שנערך בבארבי בכיכובם של מספר אמנים מקומיים, כולם מצליחים ומוכשרים. אחת מהן אחזה בתסרוקת תל אביבית עדכנית ולוק מגניב, אחד מהם שומר בקנאות על הג'ינס הקרוע גם בעשור החמישי לחייו, אחר לבש מכנסיים משובצים וכובע צילינדר בתקווה לשמר סביבו את הקונצנזוס הברנז'אי, אחרת התעקשה לשיר קברט מתוחכם בזמן שהקהל קיווה שתסתפק ב"ים של דמעות". כולם נראים כגרסה מעודכנת של משהו אחר, כולם חקיינים חסרי ייחוד, כולם במרדף אחר תדמית בלתי מושגת, כולם נראו צבועים, שטחיים ומזויפים. כמה הייתה חסרה לי באותם רגעים איימי וויינהאוס, שתבוא להרים את המקום בזמן שהיא בועטת להם בתחת היומרני, מסננת קללה באנגלית קוקנית ומנערת אותם מהפוזה.
על רקע הבנאליות המוזיקלית של ימינו, המאופיינת במין קונפורמיזם שבלוני מדכא, וויינהאוס היא מהבודדות אותן ניתן להגדיר כ"הדבר האמיתי", מהנדירות שעליהן ניתן להגיד כי היא עושה זאת "בדרכה שלה". עצם העובדה שלא ניתן לתייג אותה לז'אנר ספציפי רק מבליטה את ייחודה, כשקשה לקבוע האם היא זמרת פופ או ג'אז או סול, האם המוזיקה שלה שמחה או עצובה, ממורמרת או מרוממת נפש. איכשהו היא מצליחה להיות יהודייה גאונה לונדונית, אך במקביל גם ערסית ופרחה נרקומנית; גם אלכוהוליסטית בעלת יצר הרס עצמי, אך גם להיות חתומה על יצירה מופתית ועל זמנית; גם לאחוז בלוק פתטי וסטיילינג מפוקפק, עם אף מכוער ורזון חולני, עם קעקועים מוגזמים, איפור מטופש ותסרוקת ארכאית, ועדיין להישאר הבחורה הכי מסוגננת בעיר. האותנטיות שלה אינה ניתנת לחיקוי, ואת זה למדים על בשרם כל חקייניה.
לאחרונה אני קצת דואג לה. זה לא שבעבר לא היו לה בעיות, אבל נדמה שהן רק מחמירות. הנטייה להרס עצמי, שבעבר נתפסה כחיננית, כבר לא כל כך סקסית. עם הנטייה להתמכרות היא התמודדה תמיד, אך ניתוחי האף והגדלת השדיים שהיא עשתה לאחרונה מרמזים על בעיות קשות בדימוי העצמי. היא מוכה ואומללה, ונראית רע במיוחד. מנגד, כשהפרסומים היחידים עליה עוסקים בפרשיות מוזרות ובתקריות מעוררות רחמים, שיריה נשמעים איכותיים מתמיד. פתאום כל שורה היא כמו סיכה קטנה בלב, וכל צליל בקול שלה חושף כאב אמיתי, כזה שאינו ניתן לזיוף.
לגברים יש לעתים פנטזיה רומנטית על טיפול בציפור פצועה ועדינה, על שיקומה של בחורה מוכת גורל, וחבל, חבל שאיימי לא מאפשרת לי לטפל בה. כמה נחמד היה אם היא הייתה באה לשיקום בדירתי הצנועה, ויחד היינו נוסעים על אופניים, הולכים לים, יוצאים לשתות מדי פעם אם היא מתעקשת, ואני אביט בה בחיוך ואגיד לה שהיא יפה, והיא תקעקע את שמי על המקום שעוד נותר לה על הכתף, ומי יודע, אולי אפילו תכתוב עליי שיר נוגה, מלא כאב וכנות, מדויק ואמיתי.