תהום הנשייה

ישי קיצ'לס חי בשלום עם הקאמבק של מל גיבסון ב"על סף תהום". אחרי הכל, אין מי שמחזיק אקדח עם פרצוף כועס כמוהו

ישי קיצ'לס

לא יודע מה איתכם, אבל נכון לעכשיו, אין לי ממש בעיה עם הקאמבק של מל גיבסון. נכון, בשמונה שנים שחלפו מאז "חיילים היינו" ו"סיינס" – הסרטים האחרונים, והלא מאוד מוצלחים שבהם כיכב – גיבסון בעיקר עשה דברים שהפכו אותו ללא מאוד אהוד בקרב העם שבתוכו אני יושב. ונכון, "הפסיון של ישו" ו"אפוקליפטו", שתי הקומדיות הרומנטיות שביים בזמן השבתון שלו ממשחק, מהווים עדות חותכת לכך שהבנאדם די פסיכי על כל הראש. אבל לפני כל אלה, ואחרי כל אלה, הוא עדיין מל גיבסון – שחקן שכיכב בכמה מהסרטים האהובים עלי.

לכן, למרות שגיבסון ככל הנראה סבור שאנוכי ואחיי היהודים אחראיים לכל המלחמות שהתרחשו ושיתרחשו על פני כדור הארץ, עבור עולם האסוציאציות הפרטי שלי הוא עדיין קשור יותר ל"מקס הלוחם בדרכים" (אחד מסרטי האקשן האפוקליפטיים הטובים בכל הזמנים) ול"נשק קטלני" (אחד מסרטי האקשן הנון אפוקליפטיים הטובים בכל הזמנים), מאשר להיטלר. ולכן, כשאני רואה פוסטר לסרט חדש בכיכובו, ועוד אחד שבו הוא עושה פרצוף כועס ואוחז באקדח, אני שוכח מכל השטויות שמסביב וקונה כרטיס. כי אם לוולט דיסני, לאודי אלוני ולרואלד דאל אני יכול לשכוח ולסלוח, אז למה לא לו?

טוב לדעת (תוכן מקודם)

פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית - בהנחה מיוחדת והחזר כספי ללא תוצאות

בשיתוף נומייר פלוס
לכתבה המלאה

בכל מקרה, ב"על סף תהום", סרטו החדש, גיבסון מגלם את קרייבן - בלש מזדקן במשטרת בוסטון שיוצא לתפוס ולהעניש את הבני זונות שהרגו את בתו היחידה – והדבר הראשון שבוודאי תשימו לב אליו הוא שגיבסון ממש משכנע בתור בלש מזדקן. הפנים שלו עייפות ומקומטות, התנועות שלו כבדות, הדיבור שלו שקט ומובס, השיער שלו מידלל, הוא נמוך באופן בולט מכל השחקנים שמקיפים אותו, ואפילו משקפי קריאה יש לו. אז כן, בשמונה שנים שחלפו מאז ראינו אותו על המסך לאחרונה, גיבסון הפך ממרטין "אני רץ על האוטוסטרדה יחף ובלי חולצה אחרי שספגתי שורה של מכות חשמל" ריגס, לרוג'ר "אני זקן מדי בשביל החרא הזה" מרטו. ועובדת החיים הבלתי נמנעת הזאת בהחלט הופכת את הצפייה ב"על סף תהום" לחוויה מעניינת.

מל גיבסון והאקדח, טייק 2 (צילום: Imdb)

כמו "שם המשחק" (מותחן העיתונאים והפוליטיקאים הסביר עם ראסל קרואו, ולא מותחן הנוכלים המופתי של דיוויד מאמט), גם "על סף תהום" מצא את מקורותיו במיני סדרה של הבי.בי.סי. וכמו "שם המשחק", גם הוא סובל מתופעות הלוואי המובנות שמתלוות לדחיסת שש שעות לשעתיים. במלים אחרות, למרות שהבמאי מרטין קמפבל ("קזינו רויאל" הפנטסטי) חתום גם על המקור הטלוויזיוני (ששודר בבריטניה ב-1985) וגם על הגרסה הקולנועית, מלבד דמותו של גיבסון, לאף אחד אין כאן יותר מדי עומק, או מוטיבציה. בנוסף, גם המזימה השטנית שנחשפת במהלך החקירה, נותרת שלדית ובלתי מפותחת.

ובכל זאת, ולמרות זאת, "על סף תהום" מצליח להיות מותחן נקמה מספק. הפתיחה האיטית והגשומה שלו מיטיבה להכניס את הצופה אל תוך עולמו הבודד של קרייבן, וההתנקשות בבתו, שמתרחשת בפתאומיות, מדגימה באפקטיביות את החלפת ההילוכים המהירה והיעילה שתשמש את קמפבל עוד מספר פעמים במהלך היצירה.

שכן חשוב להדגיש: למרות הדמיון הלא מקרי בפוסטרים, "על סף תהום" איננו "חטופה" ("Taken"). אין בו יותר מדי סצנות פעולה, וכשכן יש קצת אקשן, הוא בא בשפריצים קצרים וממוקדים. אך אל חשש: בזכות הטון של הסרט – שקרוב יותר לאכזריות האגבית של "פייבאק" מאשר לבולשיט הרון האוורדי של "כופר" – זה לא ממש מפריע.

בנוסף, הקמצנות באקשן מסייעת גם להדגיש את העובדה שגיבסון כבר אינו בן 22, הופכת את פעולותיו להרבה יותר משמעותיות, ומציבה את הסרט לא הרחק מ"גראן טורינו". בשלב מסוים קרייבן נובח על אחד החבר'ה שהוא חוקר: "אתה צריך להחליט אם אתה הבן אדם שתלוי על הצלב, או הבנאדם שדופק את המסמרים!". מצד אחד, זה קצת נשמע כמו סוג של וידוי אוטוביוגרפי מצדו של גיבסון. מצד שני, קשה להתעלם מהעובדה שבדומה לאיסטווד ב"גראן טורינו", גיבסון למעשה מגלם כאן את שני האנשים האלה בו בזמן.

בין פרץ אקשן אחד למשנהו גיבסון מקבל מספר הזדמנויות להתאבל על בתו ולהזכיר לצופים שגם לשחק הוא יודע. חוץ מזה, למרבה השמחה, הוא גם מוצא את הזמן לחלוק מספר סצנות עם מתנקש מסתורי (ריי ווינסטון המקצוען), שמתפלסף עימו אודות פ. סקוט פיצג'רלד ומסייע לו בחקירתו, ולהתעמת חזיתית עם הטיפוס הסליזי והדוחה שלדעתו אחראי למותה של בתו (דני יוסטון, שהפך לברירת מחדל בכל מה שקשור לתפקידי נבל).

כאמור, הקנוניה התאגידית שנחשפת בסופו של דבר איננה מעניינת, מפתיעה, מתוחכמת, או הגיונית במיוחד. אבל האופן הסבלני והחכם שבו קמפבל מצליח לאזן בין ביטויי האובדן של קרייבן לבין הצורך שלו לסגור חשבון, מונע מ"על סף תהום" מליפול לתהום. והופעתו המשכנעת של הכוכב המזדקן שלו כבר דואגת לחלץ את המותחן השגרתי הנ"ל ממלתעות הבינוניות ולמצב אותו כמשהו טיפהל'ה יותר שווה מזה. כיאה לסרט שבפוסטר שלו רואים את מל גיבסון עושה פרצוף כועס ואוחז באקדח.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully