פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שירים ליואל

      אודי שרבני קיבל משימה, לכתוב על "מצבי רוח", החדש של יואל הופמן, ויצא למסע הופמני טיפוסי של קריאה בהיחבא

      משהו אינטימי אחד

      כשהעורכת באתר הזה שאתם מחזיקים עכשיו ביד (הנה הניצחון האחרון, היחידי, של העיתונות המודפסת והוא אי האפשרות של המשפט הקודם שלי) פנתה אלי שאכתוב על הספר החדש של יואל הופמן היססתי, אבל בסוף הסכמתי. היססתי כי על דברים כאלה לא כותבים; רק קוראים ושותקים. הסכמתי, כי משום מה יש צורך בכאן והעכשיו (במיוחד של ישראל) להעביר את הופמן לעוד אנשים. כל מי שלא מכיר זה בזבוז; זה מטבע ששוקע בקרקעית מזרקת המשאלות ברומא.

      משהו אינטימי שתיים

      כשהעורכת באתר הזה שאתם מחזיקים עכשיו ביד (הנה הניצחון האחרון של ה-וכו' של החיים), שלחה אליי את הספר החדש של יואל הופמן עם שליח, חזרתי לתיבת המייל בשביל לכתוב לה שקיבלתי אותו ושהוא הגיע. במקום לכתוב את האות הראשונה של שמה באנגלית (Hillit) על מנת שקיצורי הג'ימייל (האינסופיים) יאתרו אותה, כתבתי Yoel . זה היה רגע שקט; מטבע שלא שוקע בקרקעית הכלום של החיים, אלא צף.

      משהו אינטימי שלוש

      כשהעורכת באתר הזה שאתם מחזיקים ביד (והנה ניצחון השגרה על המח האנושי) ביקשה ממני שאכתוב על ספרו החדש של יואל הופמן לא אמרתי לה שכבר קראתי אותו ואין צורך לשלוח לי אותו, כי רציתי לקבל את הספר שיהיה לי. אבל איך קראתי אותו אם אין לי אותו? זה יהיה רגע שקט, הרגע בו תרדו לפסקה הבאה; צוללן מיוחד יאסוף את מטבע מחשבותיכם.

      משהו אינטימי ארבע

      כי קניתי את הספר החדש של יואל הופמן ליום הולדת של חבר וקראתי אותו לפני שנתתי אותו כמתנה. בצומת ספרים שבדיזנגוף סנטר (בסניף עם הספות), במקום רעש של מטבעות שנזרקים למזרקה, היה שולחן שמישהו לימד שם קבוצת אנשים דברים באדריכלות. בינתיים, קניתי את הספר.

      אני: את יכולה להביא לי נייר עטיפה?
      מוכרת: לעטוף לך?
      אני: לא.
      מוכרת: זה מתנה?
      אני: כן.
      מוכרת: אז אני אעטוף לך.
      אני: לא, רק תגזרי ריבוע שיספיק.
      מוכרת: ולא לעטוף?
      אני: לא.
      מוכרת: את המחיר, להוריד?
      אני: כן.

      החבר שחגג יום הולדת (נקרא לו צחי) לא ידע את זה עד עכשיו (שלום, צחי), אז הנה לך, שוב, שתהיה לך אחלה של שנה, ובכלל. תמיד זה בכלל.

      משהו אינטימי חמש

      לקרוא ספר בהיחבא לפני שאתה מגיש אותו כמתנה, זה סיפור הופמני על כל צדדיו; לשטוף היטב את הידיים שלא ייראו כתמי דפדוף, להילחם (בפעם הראשונה בחייך) באוזני החמור של מחשבותיך, לא לפתוח אותו עד סופו אלא לקרוא אותו בזווית צידית שלא תפשק את רגלי עמודי הספר, לשים חוצץ בהפסקות הקריאה (קבלה של תשלום זה פתרון טוב) ולהכניס בחזרה לניילון עד שתחזור אליו כדי שלא יתווסף אבק, לאכול משהו, לשטוף שוב את הידיים, לפתוח שוב את הניילון, להוציא את הספר, ולהוציא את הקבלה החוצה (הוצאת קבלה של סכום מתנה זה פתרון טוב בימי הולדת), ולהמשיך לקרוא. לקבוע עם החבר (קראנו לו צחי) לבית קפה בצהריי יום הולדת ולהגיד שאתה מאחר וזאת כדי שתוכל לסיים לקרוא עמודים אחרונים בחנייה. על זה אני מדבר. על כל זה.

      משהו אינטימי שש

      כשיואל הופמן עוזר לך לעבור תהליך הופמני (קניית מתנה, קריאה בהיחבא, נתינה) עם ספרו, זאת קריאה של ספר; הניצחון האינטימי של המושג שאף אחד לא מדבר עליו ("מקרה הופמני"), על מושג אחר, שגור מדי, גורף מדי ("מקרה קפקאי"); הבוקס לפרצוף אנשי העלילות (את מי זה בכלל מעניין "מה קרה"?); הניקוד שבספריו; השימוש בעמוד אחד בלבד (שמאל) בספריו שעוזר לך לקרוא ספר בלי לפתוח אותו עד סופו כמו סוד של מעטי מעט; הידיעה שהופמן בספר הזה כותב על תהליך הכתיבה בצורה כזו שהמטא-טקסטואליות לא שמה רגל לעצמה; השימוש בסוגריים הלא ממוסגרים; ההוכחה הסופית, הגשמית, לחשד שעלה בספריו הקודמים של הופמן שיש לו פטיש לכפות רגליים; ההוכחה הסופית, הרוחנית, שמשפטיו הסתומים של הופמן הם עולם ומלואו ("פעם ראינו את ישעיהו ליבוביץ' בירושלים, ליד בצלאל הישן. הוא הלך לבדו, ובידו החזיק צנצנת"), ומצד שני אי השימוש שלו במירכאות כמניפה אחת של קריאת משפט, והנה, אצטט מהספר ולא אשים בתחילת המשפט וסופו סימני ציטוט כדי שלא תתבלבלו במכופלות של מצטט האי ציטוט; אדון נחמיאס לחץ את היד ואמר על לא דבר (סופרים אחרים מהופמן היו שמים מרכאות ב"על לא דבר"); הידיעה הסופית, המוחצת, שהעברית ניצחה פה מישהו וזה אותי, אותך, ואת העולם עצמו (ולא יעזור לכם אם תגידו שהוא מתורגם לשפות אחרות); מוזיקת הבלוז שמוזכרת בספר הזה והנחמה בכך שהופמן אוהב בלוז; מה שמתקשר מהר ומיד לשירו של ג'ון לי הוקר I'm In A Mood כשם שמו של הספר, "מצבי רוח", שמצידו מתקשר מהר ומיד אל הנגינה בגיטרה של ג'ון לי הוקר; איך שהוא פורם את מיתרי הגיטרה כמו שרק הוא יודע ויוצא למתקפת מחשבות עד שנרגע שוב, ואיך (איך) ג'ון לי הוקר סוחב (סחב) איתו בהקלטות את אותו לוח עץ עליו הוא רוקע עם רגליו לאותו סאונד מלווה ייחודי, בדיוק כמו הופמן שסוחב את דפיו.

      "מצבי רוח", יואל הופמן // כתר ספרים