פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תגידו, אתם שיכורים?

      מרוב הדיווחים על תקרית הנעל נשמטה העובדה שנשיאת העליון היתה עסוקה בדיון על חווה לגידול מריחואנה רפואית. דוד פרנקל חושב שהפרט האבסורדי הזה חמור פי כמה מהתפרצות של מוכה גורל כלפי שופטת

      כמה חבל שאי אפשר לכתוב על הנושא המעניין באמת בפרשת הנעל בבית המשפט העליון (הכוונה, למען הסר ספק, לנעל שנזרקה על דורית ביניש, כבוד נשיאת בית המשפט העליון). כלומר, כולם מדברים עליו, אבל לא מכובד לכתוב עליו. על החיוך. זאת אומרת, כולם כותבים עליו - בטוקבקים, בפורומים, בבלוגים - אבל אי אפשר לפרסם מאמר של ממש העוסק בחיוך הקולקטיבי שהתפשט במדינה, למשמע הסיפור על הנעל שפגעה בגברת ביניש. האופציה הלגיטימית היחידה היא גינוי קולני: בימים אלה של קריאת תיגר על שלטון החוק, שומה עלינו לשמור מכל משמר...נו, אתם מכירים את הטקס.

      הסיבות שאנשים מונים לאותו חיוך שאסור לדבר עליו רבות ומגוונות. הן נעות בין עניינים נשגבים כמו שלטון החוק, לבין מה שאפשר להגדיר בעדינות כפער מסויים בין רוממות התפקיד שהותקף, לבין שיעור הקומה של הדמות האוחזת בו. אלא שכדי למצוא סיבה לחלוץ נעל ולהטיח אותה בתסכול - גם אם לא בפניו של מישהו - אין צורך לצאת מכתלי בית המשפט שבו התרחשה התקרית.

      אלוהים, רק שהקנביס לא יזלוג!

      בשעה שחטפה את הסוליה בין עיניה, הייתה כבוד הנשיאה ביניש עסוקה בדיון בנושא גידול מריחואנה רפואית. חווה שמגדלת את הצמח ברמת הגולן, עתרה לבג"ץ נגד ביטול הרשיון שהעניק לה משרד הבריאות. הפרטים האלה נשמטו מרוב הדיווחים על התקרית, אבל הם מקפלים בחובם אבסורד מקברי, אשר חמור פי כמה מהתפרצות מקרית של מוכה גורל אלים כלפי שופטת.

      בעת האחרונה לא חולף יום ללא דיווח על פשע אלים שבוצע תחת השפעת אלכוהול. לצד ערימת הגופות של הנרצחים, מתגבהת ערימה נוספת של קרבנות תאונות דרכים כתוצאה מנהיגה בשכרות. את הידיעות על דקירות ומכות באזורי בילויים כבר צרים המקומונים מלהכיל ועל הרס חייהם של אלכוהוליסטים, מפירוק משפחות ועד למחלות קשות, איש אינו כותב. בתוך המציאות העגומה הזו, יושב בית המשפט העליון על המדוכה כדי לדון בכובד ראש בזכות קיומה של חווה לגידול קנביס רפואי. המשטרה מחווה דעה, נציג הרשות הלאומית למלחמה בסמים נושא את דברו, רופאים מומחים מעידים וידם של השופטים רועדת - להתיר או לאסור?

      לרוחב המדינה משפחות קוברות את מתיהן, אזרחים פוחדים לעבור ברחובות גדושי שיכורים, זכר הלינץ' באריק קרפ עדיין מעורר חלחלה, אבל בית הדין הגבוה לצדק עסוק במריחואנה: האם הסם עלול "לזלוג", כדברי המשטרה, מהחולים שיקבלו אותו במרשם רפואי? כבישי הארץ מרושתים בניידות עם "ינשופים", תשדירי שירות מתחננים בפני הנהגים לא לשתות ולנהוג, אבל בבג"ץ דנים דווקא בדרישת הרשות למלחמה בסמים למנוע מהחולים שיקבלו מריחואנה לנהוג תחת השפעת הסם.

      היכונו לרצח היופלה הראשון

      מובן מאליו שזכותו של המחוקק במדינת ישראל לאסור שימוש במריחואנה. אם תרצה הכנסת, היא תוכל להוסיף גם את יוגורט התות לפקודת הסמים ולצוות על המשטרה לעצור את עברייני היופלה והדנונה. השאלה היא איזו תפישת עולם עומדת מאחורי האיסור הזה. אם תפקידו של הממסד הוא למנוע מאזרחים להזיק לעצמם, מדוע הוא מפקיר אותנו לאלימות המבעבעת מנהרות האלכוהול המציפים את המדינה? לחילופין, אם החברה הנאורה מאמינה בזכותו של אדם לקבוע את הרכב החומרים בדם שלו, מה פשר המרדף המתמשך אחרי צרכני המריחואנה והחשיש?

      לא מדובר רק בסתירה עקרונית, אלא בשאלה של חיים ומוות: אם אכן סבורים המחוקקים שאפשר להפחית נזקי סם באמצעות איסור מכירתו, מדוע הם אינם מנצלים אל כוחם כדי להגן עלינו מפני פגעיו האיומים של האלכוהול? ואם אין הם מאמינים בכוח האיסור, מדוע לרדת לחייהם של מאות אלפי ישראלים אשר צורכים קנביס (לא רפואי) מדי שבוע ולהשחית תקציבי עתק על שיטור ועל תעמולה שאינה משכנעת איש? ככל שחושבים על הנושא, נראה מוזר יותר שרק אדם אחד השליך את נעליו בזעם באותו דיון.